אני ומערכות היחסים בחיי - ביקור מחדש..

לפני שאני מתחיל לחפור - סתם כאנקדוטה: יפה לתרגם את המילה revisited לעברית - ביקור מחדש. לפני המון זמן כתבתי פוסט יפה שמתאר את מערכת היחסים שלי עם הגברים בחיי, בעצם האנשים שהשפיעו על חיי והפכו אותי לגבר שאני היום.

היום אני כבר פחות בפיק-אפ, אבל עדיין יש המון גברים בחיי: הבוס, הקולגות, החברים ללימודים, החברים בחיים הפרטיים, החברים של בת זוגי. עקב כך שהלימודים מתחילים לקבל פחות פן לימודי מקצועי ויותר פן מאתגר אני פתאום מתחיל לגלות כל מיני תכונות שחסרות לי במערכות יחסים עם גברים - אני מניח שהתכונות חסרות לי במערכות יחסים בכלל, אבל עם גברים פשוט נורא קל להבחין בחוסרן.

קודמתי בעבודה לפני שלושה חודשים, לתפקיד רוחבי שדורש ממני לתקשר עם המון אנשים כל יום במקום לשבת מול מחשב עשר שעות ביום. התפקיד כשלעצמו לא מאתגר במיוחד - אני טוב בתקשורת עם אנשים, במיוחד עם אנשים שרוצים ממני משהו - אנשים באים עם בקשה, אני פותר להם את הבעיה והם מרוצים ממני. נשאלת השאלה: האם הם זוכרים אותי לטובה? האם הם בכלל זוכרים אותי? הבחנתי בתופעה מעניינת שבנות שפונות אליי בדרך כלל יכתבו על הפניה מכתב תודה לבוס שלי - גברים לא עושים את זה, למה?

הבוס שלי, שעקב הקידום שלי נהיה פחות הבוס שלי ויותר יועץ שלי - פונה אליי בעשרות הצעות ייעול ביום, ועכשיו אני, פתאום מרגיש תחושת אי-נעימות לדחות רעיונות שלו - בסופו של דבר, תודות לו קודמתי. יחד עם זאת, מדובר בעבודה שלי, ואני חי אותה כבר שלושה חודשים, אז מי הוא שיגיד לי מה טוב לי? אני לא מפגין מספיק אסרטיביות בעניין.. איכשהו נראה שהרצון שלי נבלע בין כל הצרכים של אחרים ממני. אני איכשהו עדיין מצליח לצאת מהעבודה מוקדם, ולהשקיע בעצמי מחוץ לעבודה.

בלימודים איכשהו השלכתי את הדמות שלי בעבודה לאותו תפקיד בלימודים, מעין "אני שם כדי לפתור בעיות של אחרים, אבל לא של עצמי" - אבל רגע, גם אני סטודנט בדיוק כמו האחרים במסלול, אני לא סיימתי את התואר. גם פה חסרה האסרטיביות הזו - למזלי, בלימודים אני מוצא את עצמי מתייעץ עם אחרים גם כן, שמעירים לי שאני לא אסרטיבי מספיק, או שאני לא משקיע מספיק, ופשוט דואגים לשמור שתהיה לי מודעות גבוהה להתנהגות שלי.

ובזוגיות? איפשהו גם שם נתתי לעצמי להפוך למעין "פותר בעיות מדופלם" - כאילו שאין לי משלי.

יש איזו נקודה שקשה לי להתמקד בה - אולי אני בורח ממנה - יש לי מאות חברים ברחבי העולם, ואיכשהו לאחרונה אני מרגיש שאין לי כוח אליהם, אבל אלו חברים שלי - איך זה יכול להיות שאני לא רוצה להיות עם אנשים שאני מחשיב כחברים? חשבתי המון על המושג של חברות לאחרונה, מה זה להיות חבר שלי.. אני צובר חברים בשפע, ומרגיש בודד יותר..

שגרתי לבד בחיפה, בחיי ההוללות - הייתי חי בסגנון מועדון קרב: חברים חד פעמיים - יוצאים, מבלים, מכירים, וזורקים אחרי שימוש של שבוע - בנות, בנים - כולם היו אצלי אותו דבר, ולהכיר כמה שיותר.. כאילו אני נמדד בכמות החברים שיש לי בפייסבוק. הייתי נוסע לחו"ל ומכיר חמישים אנשים שונים בשבוע. אבל יש הבדל בין תחילת קשר להמשכו!

בתחילת הקשר סגנון היחסים הוא "show me yours and I'll show you mine" - כלומר תבדר אותי ואני אבדר אותך.. איפשהו במהלך העניינים, כיוון ששכחתי מה זה חברות לטווח ארוך, שכחתי שהעניין הזה צריך להפסיק מתישהו.. והמשכתי לבדר.. עד שנמאס לי להיות ליד החברים האלו - כי כמה אפשר לבדר כבר? נמאס ממבחן הדיוטי פרי (עליו אני אעשה פוסט בנפרד) - אני רוצה חברות בה אני יכול להיות עצמי.

אז התחלתי להיות עצמי - לא בידור להמונים, כבר לא מכיר אנשים על ימין ועל שמאל - באופן מפתיע, החברים נשארו, אפילו רצו להיות ליידי יותר, כאילו פתאום גילו צד חדש בי - אבל זה היה פספוס, כי חלקם ראו בזה פשוט סוג אחר של בידור - שהתמדתי ב"להיות עצמי" - חלק נעלמו.. אבל חלק נשארו! מסתבר שיש לי חברים אמיתיים.