החלטתי לבלות עם עצמי קצת. מצחיק להתנסות במה שלמדתי בויפאסנה אחרי שעזבתי את הסדנה אחרי כמה ימים. חוויית המדיטציה שהיתה לי שם היתה כייפית, אבל הגעתי לתחושת מיצוי מאד מהר... עכשיו נראה, אולי בגלל שאין לי משהו אחר לעשות, שמתאים לי למדוט...
להתמקד בנשימה - רק בנשימה, העקצוצים באף, ברגליים אלו רק התנגדויות של הגוף, עוד כמה שניות הן יעברו, ותכלנה התנגדויות בדרגה גבוהה יותר. המוח מתחיל לנדוד לעבר, אל חוויות ילדות שחשבתי ששכחתי, והוא מצייר אותם כאילו אני צופה מבחוץ. לחזור לנשימה! להתמקד. המוח מתחיל לנדוד לעתיד, אל איך אני מדמיין את החיים בעוד חמש שנים, ואם זה צצים כאבים על איך לא הגעתי לזה כבר היום. לחזור לנשימה! להתמקד. הרבה אנשים משננים מנטרה כדי להעזר בה בהתמקדות בנשימה. אבל בויפאסנה מסבירים שמנטרה תעזור לך להתמקד בנשימה, אבל תוכל לגעת רק בשכבות החיצוניות של הנפש - אז עדיף בלי. תן להתנגדויות לצוץ, ותחזור להתמקד בנשימה - הן יעברו מעצמן.
להתמקד בנשימה - רק בנשימה, העקצוצים באף, ברגליים אלו רק התנגדויות של הגוף, עוד כמה שניות הן יעברו, ותכלנה התנגדויות בדרגה גבוהה יותר. המוח מתחיל לנדוד לעבר, אל חוויות ילדות שחשבתי ששכחתי, והוא מצייר אותם כאילו אני צופה מבחוץ. לחזור לנשימה! להתמקד. המוח מתחיל לנדוד לעתיד, אל איך אני מדמיין את החיים בעוד חמש שנים, ואם זה צצים כאבים על איך לא הגעתי לזה כבר היום. לחזור לנשימה! להתמקד. הרבה אנשים משננים מנטרה כדי להעזר בה בהתמקדות בנשימה. אבל בויפאסנה מסבירים שמנטרה תעזור לך להתמקד בנשימה, אבל תוכל לגעת רק בשכבות החיצוניות של הנפש - אז עדיף בלי. תן להתנגדויות לצוץ, ותחזור להתמקד בנשימה - הן יעברו מעצמן.
מדהים איך החיבור הזה לנפש עובד. בשלב מסוים כל ההתנגדויות הופכות לשוליות, כאילו המגנט הפך מדוחף למושך.. ואני מוצא את הראש שלי מנסה לא ליפול לתוך מערבולת רגשות.. מתחיל לחוש את הגוף שלי כבד בצורה בלתי נסבלת וקל כאילו כל נשימה מזיזה את כולו - הגוף שלי אומר: אתה פה, אין לך מה לדאוג, שחרר את עצמך. כל זיכרון שעלה לי לראש העלה רגשות חדשים, והגוף שלי אמר: אלו רק רגשות - שחרר אותם. התהליך הזה מאד מהיר.
ניסיתי להיזכר עכשיו שאני כותב את זה בכל הזכרונות שעלו לי, אבל היו כל כך הרבה, וקשה לי עכשיו להתמקד באחד - אין את החדות הזו שיוצאים מהמצב המדיטטיבי, יש יותר מדי גירויים. לכל זיכרון אצלי מוצמד שיר, ובאופן לא מפתיע, שאני שומע את השיר, הזיכרון צף לו ואיתו הרגשות הנלווים. ניסיתי להשתיק את המוזיקה בראש בזמן המדיטציה. להתנתק מכל מה שלמדתי, מהציפיות של אחרים ממני והציפיות שלי מעצמי - זה אני וזהו, אין עולם מעבר לנשימה שלי.
החוויה נראתה כמו כמה דקות ספורות, בפועל זה לקח שלוש שעות, אני מניח שמתוכן חצי השעה הראשונה נלחמתי בהתנגדויות למיניהן. שהחלטתי לפתוח את העיניים, לנוע באיטיות ובקלילות - חשוב להדגיש שזו החלטה: אני עכשיו מפסיק למדוט, וחוזר לעולם עם אנשים, עם מוסר, עם בעיות, עם כל החדשות שקורות בעולם.. בתחושה של "הכל לא חשוב" קמתי לאט, וגם לרגע זה הצמדתי מנגינה, כאילו כדי להיזכר בשלב מאוחר יותר מה אני עשיתי ולמה.
התחלתי לחייך - זה שיר ישן, ובטוח שכבר מוצמד אליו זיכרון ילדות אחר, החלטתי לבדוק קצת על השיר.. מאיפה אני זוכר אותו, ולמה הצמדתי דווקא אותו למדיטציה - מעבר לעובדה שהשם שלו חצי מתאים לתחושות התקופה האחרונה - אכן יש המון סימפטיה לא גמורה: לקשר שהיה, לאקסית, לקריירה ישנה שהסתיימה, לקריירה חדשה שתתחיל, להורים שרבים בשביל שתהיה להם תעסוקה, לחברים שסובלים מבעיות שנראות לי זניחות, לבחורות שמתקשרות אליי ורוצות דייט נוסף.. ובעיקר עליי, שנראה שאיפשהו שכחתי בדרך את עצמי בנסיון לרצות את כל האחרים.
נבהלתי מאד מהסיטואציה, פחדתי מה האחרים חושבים על זה שאנחנו מחזיקים ידיים, בטח יחשבו שאנחנו חברים ויתחילו לרדת על שנינו או שירדו עליה על זה שהיא מחזיקה לי את היד, או שירדו עליי שאני רוצה אותה והיא צריכה ליזום כדי שיקרה משהו.. פחדתי! הצורך הזה להיות "נכון" חברתית, שכולם יהיו מרוצים מההתנהגות שלי מלווה אותי שנים ברמה כזאת או אחרת. אני זוכר במעורפל שהרצתי את כל התסריטים של "מה יקרה מחר בבית ספר?" בראש, התחלתי להזיע. אז נשמתי נשימה עמוקה, במטרה לשכוח את כל אלו ולהתמקד בחזרה בסרט, בדיוק כולם גם התמקדו בסרט כי התחילה סצנת סקס.. אני זוכר שהיד שלה עדיין החזיקה ביד שלי, היתה סצנת סקס ברקע, עם השיר הזה, ואני נושם נשימות עמוקות.
בזמן קריאות ה"איזו כוסית!"/"מה הייתי עושה לה?" וכד' של כל הנוכחים הסתכלתי עליה והיא עליי - רציתי לאמר לה משהו, כל דבר, ולא יצא לי כלום.. היא חייכה אליי, אבל חיוך כזה שאומר "תתבגר כבר!", עזבה לי את היד, והתחילה להסתכל על כולם - לחפש מישהו טוב יותר. אני חזרתי לסרט - שהשיר הזה עדיין התנגן לי בראש - לא חשבתי עליה יותר. קשה לי להיזכר איך היא נראתה, איך קוראים לה, אם תקשרתי איתה אי-פעם אחרי כן, לפני כן.. יכול להיות שהכל היה בראש שלי וזה לא באמת קרה?
החוויה נראתה כמו כמה דקות ספורות, בפועל זה לקח שלוש שעות, אני מניח שמתוכן חצי השעה הראשונה נלחמתי בהתנגדויות למיניהן. שהחלטתי לפתוח את העיניים, לנוע באיטיות ובקלילות - חשוב להדגיש שזו החלטה: אני עכשיו מפסיק למדוט, וחוזר לעולם עם אנשים, עם מוסר, עם בעיות, עם כל החדשות שקורות בעולם.. בתחושה של "הכל לא חשוב" קמתי לאט, וגם לרגע זה הצמדתי מנגינה, כאילו כדי להיזכר בשלב מאוחר יותר מה אני עשיתי ולמה.
התחלתי לחייך - זה שיר ישן, ובטוח שכבר מוצמד אליו זיכרון ילדות אחר, החלטתי לבדוק קצת על השיר.. מאיפה אני זוכר אותו, ולמה הצמדתי דווקא אותו למדיטציה - מעבר לעובדה שהשם שלו חצי מתאים לתחושות התקופה האחרונה - אכן יש המון סימפטיה לא גמורה: לקשר שהיה, לאקסית, לקריירה ישנה שהסתיימה, לקריירה חדשה שתתחיל, להורים שרבים בשביל שתהיה להם תעסוקה, לחברים שסובלים מבעיות שנראות לי זניחות, לבחורות שמתקשרות אליי ורוצות דייט נוסף.. ובעיקר עליי, שנראה שאיפשהו שכחתי בדרך את עצמי בנסיון לרצות את כל האחרים.
איפשהו ב1994 - האם זה קרה?
נזכרתי שאי שם שהייתי ילד לומד בכיתה ז' או ח' היתה לנו מסיבת כיתה שראינו את הסרט SLIVER אצל אחד החברים לכיתה שההורים שלו לא היו בבית. כמובן שהבנים בכיתה נורא התלהבו כי בכל זאת - שרון סטון ערומה! חשבתי מה קרה באותו ערב.. אף פעם לא הייתי המקובל של הכיתה, תמיד הייתי מקושר ל2-3 חברים טובים וזהו, והסיבה שהוזמנתי היא כי המארח היה חבר שלי, לא כי ספרו אותי בכיתה. הייתי היחיד שצפה בסרט ברצינות, השאר דיברו ביניהם, צחקקו, כנראה במטרה להקניט את הבנות ולהשיג איזשהו מעמד חברתי. בשלב מסוים בחורה אחת התיישבה על ידי, אמרה לי שאני חמוד, חייכה, בשלב הזה של החיים אני הייתי אדיוט מדי בשביל להגיב - חייכתי אליה בחזרה, וחזרתי לצפות בסרט. שמתי לב שהיא נשארה ליידי, מחכה למעין אישור לשבת ליידי - אני מתקשה לזכור מה אמרתי לה, אבל בסופו של דבר היא ישבה ליידי והחזיקה לי את היד.נבהלתי מאד מהסיטואציה, פחדתי מה האחרים חושבים על זה שאנחנו מחזיקים ידיים, בטח יחשבו שאנחנו חברים ויתחילו לרדת על שנינו או שירדו עליה על זה שהיא מחזיקה לי את היד, או שירדו עליי שאני רוצה אותה והיא צריכה ליזום כדי שיקרה משהו.. פחדתי! הצורך הזה להיות "נכון" חברתית, שכולם יהיו מרוצים מההתנהגות שלי מלווה אותי שנים ברמה כזאת או אחרת. אני זוכר במעורפל שהרצתי את כל התסריטים של "מה יקרה מחר בבית ספר?" בראש, התחלתי להזיע. אז נשמתי נשימה עמוקה, במטרה לשכוח את כל אלו ולהתמקד בחזרה בסרט, בדיוק כולם גם התמקדו בסרט כי התחילה סצנת סקס.. אני זוכר שהיד שלה עדיין החזיקה ביד שלי, היתה סצנת סקס ברקע, עם השיר הזה, ואני נושם נשימות עמוקות.
בזמן קריאות ה"איזו כוסית!"/"מה הייתי עושה לה?" וכד' של כל הנוכחים הסתכלתי עליה והיא עליי - רציתי לאמר לה משהו, כל דבר, ולא יצא לי כלום.. היא חייכה אליי, אבל חיוך כזה שאומר "תתבגר כבר!", עזבה לי את היד, והתחילה להסתכל על כולם - לחפש מישהו טוב יותר. אני חזרתי לסרט - שהשיר הזה עדיין התנגן לי בראש - לא חשבתי עליה יותר. קשה לי להיזכר איך היא נראתה, איך קוראים לה, אם תקשרתי איתה אי-פעם אחרי כן, לפני כן.. יכול להיות שהכל היה בראש שלי וזה לא באמת קרה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה