בפוסט הקודם בסדרה הסברתי קצת על הקשר עם פ'יית שבמידה רבה מחזיר אותי להיות דמות מהעבר שלי שאת רובה שכחתי. אני רוצה לחפור קצת למה הדמות הזו חשובה לי - שהרי לכאורה מהפוסט הקודם (ובכלל מהבלוג הזה), נראה שאני לא מחבב את הדמות הזו במיוחד, וזה נכון במידה מסוימת.
מעבר לקלישאה של "אם אתה לא יודע מאיפה באת איך תדע לאן אתה הולך?" --- מדובר בילדות שלי. אני לא זוכר הרבה ממנה, אבל היא עיצבה אותי. אם אני מנסה לנבור בשאלה מהם הגורמים שגרמו לי להיות כמו שאני היום התשובות תמיד יתחילו שם. אני, בניגוד לרוב חבריי ליסודי ולתיכון, סקרן מאד ותמיד מחפש אפשרויות להתפתח. אני, בניגוד לרוב תושבי אשדוד (העיר בה גדלתי) מבלה בחו"ל יותר מפעם בשנה, וכשאני בחו"ל - זה לא עם קבוצת ישראלים שאוכלים כאילו אין אוכל בארץ ועדיין מקטרים על זה שבארץ האוכל יותר טעים (וכשר). אני, בניגוד לרוב הסטודנטים בטכניון, בחרתי לעבוד המון עם קהל אנשים, להדריך, לעבוד מול לקוחות, לרקוד, וכד'. אז אני שונה מכל מסגרת שהייתי בה, ועדיין מכיל כל מסגרת שהייתי בה.
התקופה של אשדוד, שבעצם ניתן לחלק לכמה תקופות קטנות, לדעתי השפיעה עליי רבות. אם ביחס לקריירה שהמשפחה הטביעה, ואם זה היחס לקבוצות חברתיות. בפעמים הבודדות שהייתי משויך לאיזושהי קבוצה חברתית - היא בדרך כלל היתה קבוצה קטנה של שלושה עם נספחים למיניהם. תמיד בשלב מסוים שמתי את טובת הקבוצה לפני טובתי האישית, ותמיד נפגעתי מזה. והרי ההסבר למה אני מפזר סיכונים בימינו בין כמה קבוצות חברתיות!
הבקיוסק
אז עכשיו פ'יית ברוב טובה החליטה שאנחנו חלק מקבוצה חברתית חדשה. בלי לשאול אותי באמת היא הכניסה אותי לקבוצה. מצד אחד אני כועס על זה שהיא לא שאלה אותי, אבל מצד שני, כנראה שהיא הבינה שאם היא היתה שואלת היא היתה מקבלת תשובה שלילית --- אז טוב שהיא עשתה את זה בלי לשאול אותי. זה לא מונע ממני לשמור מרחק בטוח מכולם שם, כולל אותה. אבל אני כן מאפשר להם לראות קצת יותר ממני. אני חי מעין פרדוקס... אני לא אוהב לספר על מה שעשיתי, אז עומק היחסים איתי צריך להימדד בכמה אני לא מספר. לזרים שאינם קשורים אליי אני מספר הרבה, לזרים שקשורים אליי בעקיפים אני מספר מעט מאד, עם אנשים שאני קרוב אליהם אני מדבר מעט מאד ובמעט הזה מספר אנדקדוטות ושברירי סיפורים. בבלוג אני מספר מה שלא מתחשק לי לספר לאף אחד.
אז הבקיוסק, קבוצה של זרים שקשורים אליי דרך פ'יית ואני צריך/רוצה להמיר אותם לקבוצה של קרובים אליי, כרגע נמצאת במלכוד 22 בקשר אליי. אם אני אספר, זה מתוך רצון להרחיק אותם, אם אני לא אספר, הם ישארו בדיוק איפה שהם. מה המינון הנכון?
אז הבקיוסק, קבוצה של זרים שקשורים אליי דרך פ'יית ואני צריך/רוצה להמיר אותם לקבוצה של קרובים אליי, כרגע נמצאת במלכוד 22 בקשר אליי. אם אני אספר, זה מתוך רצון להרחיק אותם, אם אני לא אספר, הם ישארו בדיוק איפה שהם. מה המינון הנכון?
לרגע אני רוצה להעמיד במבחן את הרצון/צורך שלי להמיר אותם: האם באמת אני רוצה בכך? הרי הם לא הקבוצה הטבעית שלי, הם לא יכולים לקדם אינטרסטים שלי, אז מה הם כן מספקים לי? עם פ'יית זה מאד ברור - היא שימור. אז בוא לרגע נפרק את הקבוצה למשתתפים.. בגדול, לא חושב שהם יכולים לתרום לי מקצועית, אם כי אני חייב להודות שלא חקרתי את העניין מספיק לעומק. הם ללא ספק יכולים להכיר לי בחורות, אבל לאו דווקא כאלו שאני מעוניין בהן, ולהוות מעין לווין של חיים נורמליים (שהרי החיים שלי כפי שהם רחוקים מכך).
אז הייתי רוצה להמיר אותם, בעיקר כדי להיות יותר נורמטיבי, על כל מה שהדבר הזה כולל ואין לי. איך אני עושה את זה? פעם הייתי מאד טוב בזה... במהלך הדרך איבדתי את היכולת לייצר חברים - בעיקר מחוסר רצון שלי לייצר חברים. טוב לי לבד, ולמי יש זמן לכל ההתעסקות הזו במי אמר למי ולמה? אני מקשיב לפ'יית מדברת על זה ואני משועשע עם עצמי - איזה בזבוז של זמן.
מסיבת בריכה בבני-ציון
פ'יית עדכנה אותי שהולכים למסיבת בריכה בבני ציון.. אמרתי לה "סבבה", ואצלי בראש עברה לי המחשבה שזה ממש מוזר שלא היתה לי אף התנגדות לעניין. אני, שלא מתלהב מהמראה שלי, שלא אוהב את הערסים במסיבות כאלו זרמתי כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.. חשבתי לעצמי מה הייתי רוצה להשיג שם - והגעתי למסקנה שאין מנוס, אני צריך לקבל את העובדה שפ'יית שם, להגיד לדמות הילדות שלי "תודה רבה" שהיא מלווה אותי, ולעשות מה שבא לי!
אבל החשק שלי מושפע מאד מהסביבה.. איך מבדילים בין "מה מתחשק לי?" ו"מה צריך להתחשק לי?". יש לי מודל פשוט שאני משתמש בו שנים להבחין בין השניים, לענות על שתי השאלות:
האם הייתי עושה את זה אם אף אדם לא ידע על זה שעשיתי?
האם הייתי מעדיף שאחרים יחשבו שעשיתי בלי שבאמת עשיתי?
התחשק לי לרקוד - רקדתי. התחשק לי לעשן - עישנתי. התחשק לי לשתות - שתיתי, אבל לא הרבה כי המחירים שם היו מוגזמים. הייתי רוצה שאחרים יחשבו שהתחלתי עם המון בחורות, שצחקתי ונהנתי נורא. אבל לא באמת רציתי להתחיל עם אף אחת. נקודת השבירה הראשונה שלי היתה שראיתי שני בחורים מדברים ביניהם על מי שתה יותר וכמה זה לא בסדר שאחד מהם לא שתה מספיק והוא לא מסטול מספיק. בנקודה הזו חזרתי לשבת.. בספסל, ליד הקבוצה, אבל לא חלק מהקבוצה, ואז פ'יית הגיעה והתיישבה ליידי... ואז הגיעה ליטל, עוד בחורה מהבקיוסק... הרגשתי בעננים ולא התחשק לי לדבר עם אף אחד.
בשלב מסוים פ'יית הלכה לבריכה, וחשבתי למה לא.. למרות שלא היה לי בדיוק בגד ים. זה היה הדבר הכי קרוב שמצאתי בבית של ההורים שלי. שני בגדי ים ואף אחד מהם לא זמין - הייתי אומר שזה רמז. קפצתי לבריכה ותוך כדי אני מרגיש את המכנס נפרם לו בקלור.. אילו זוועות! אם הכל הולך טוב ואני מרגיש כמו ד' הקטן מאשדוד שאני איתה - התקרית הזו סתמה את הגולל ועתה כל השיט שמתרוצץ לי בראש מהיותי ילד חוזר אליי.. "אני מכוער!", "מי תסתכל עליי?", "צוחקים עליי!", ועוד משפטי מחץ 'מעודדים' רצים לי בראש.
רציתי הביתה! פשוט הביתה, להיעלם בלי שאף אחד ישים לב. העבר שלי ניצח אותי! ד' מהבלוג על כל הצלחותיו נעלם מהמחשבות. ד' הקטן מאשדוד ניהל מלחמת חורמה על כל טיפת אגו שנשארה...
ואז, איזו בחורה התיישבה ליידי, מסתכלת עליי, קצת שיכורה, מחזיקה לי את היד כדי לא ליפול למים. היא צעירה מדי בשבילי, אז לא חשבתי לרגע להתחיל איתה, אבל היא כן נתנה דחיפה קטנה לבטחון העצמי שלי. קמתי מהבריכה, ראיתי שהמכנס שלי עוד איכשהו תקין.. עצם העובדה שאף אחד לא נועץ מבטים בביצים שלי אומר שזה לא כל כך נורא. ראיתי בחורה שרקדתי איתה לפני כן וניגשתי אליה..
אני: "היי, אני ד'"
היא: "רויטל"
אני: "אני רוצה להכיר אותך, אבל לא פה.. שנצא מתישהו השבוע לפני שאני טס לחו"ל?"
היא: "למה לא פה? לא יודעת..."
אני: "אם לא תנסי - לא תדעי אף פעם..."
היא: "בן כמה אתה?"
אני: "די לאוטומט! אני עובר את הקריטריונים של בחור להביא לאמא.. מה הטל' שלך?"
היא: "רגע, אבל בן כמה אתה?" והיא חייגה לעצמה בטל' שלי שיהיה לי את המספר..
אני: "אני אתקשר מחר.. היום נראה לי ששנינו צריכים לנוח.."
היא: "אתה הולך?"
אני: "כן...", ניגשתי, נישקתי אותה בלחי ואמרתי לחגית, עוד בחורה שאני ופ'יית אספנו לאתר את פ'יית כי אנחנו זזים. אני מחכה להן בחוץ.
בחלק הבא, אי-דייט עם רויטל ומסקנות...
אבל החשק שלי מושפע מאד מהסביבה.. איך מבדילים בין "מה מתחשק לי?" ו"מה צריך להתחשק לי?". יש לי מודל פשוט שאני משתמש בו שנים להבחין בין השניים, לענות על שתי השאלות:
האם הייתי עושה את זה אם אף אדם לא ידע על זה שעשיתי?
האם הייתי מעדיף שאחרים יחשבו שעשיתי בלי שבאמת עשיתי?
התחשק לי לרקוד - רקדתי. התחשק לי לעשן - עישנתי. התחשק לי לשתות - שתיתי, אבל לא הרבה כי המחירים שם היו מוגזמים. הייתי רוצה שאחרים יחשבו שהתחלתי עם המון בחורות, שצחקתי ונהנתי נורא. אבל לא באמת רציתי להתחיל עם אף אחת. נקודת השבירה הראשונה שלי היתה שראיתי שני בחורים מדברים ביניהם על מי שתה יותר וכמה זה לא בסדר שאחד מהם לא שתה מספיק והוא לא מסטול מספיק. בנקודה הזו חזרתי לשבת.. בספסל, ליד הקבוצה, אבל לא חלק מהקבוצה, ואז פ'יית הגיעה והתיישבה ליידי... ואז הגיעה ליטל, עוד בחורה מהבקיוסק... הרגשתי בעננים ולא התחשק לי לדבר עם אף אחד.
בשלב מסוים פ'יית הלכה לבריכה, וחשבתי למה לא.. למרות שלא היה לי בדיוק בגד ים. זה היה הדבר הכי קרוב שמצאתי בבית של ההורים שלי. שני בגדי ים ואף אחד מהם לא זמין - הייתי אומר שזה רמז. קפצתי לבריכה ותוך כדי אני מרגיש את המכנס נפרם לו בקלור.. אילו זוועות! אם הכל הולך טוב ואני מרגיש כמו ד' הקטן מאשדוד שאני איתה - התקרית הזו סתמה את הגולל ועתה כל השיט שמתרוצץ לי בראש מהיותי ילד חוזר אליי.. "אני מכוער!", "מי תסתכל עליי?", "צוחקים עליי!", ועוד משפטי מחץ 'מעודדים' רצים לי בראש.
רציתי הביתה! פשוט הביתה, להיעלם בלי שאף אחד ישים לב. העבר שלי ניצח אותי! ד' מהבלוג על כל הצלחותיו נעלם מהמחשבות. ד' הקטן מאשדוד ניהל מלחמת חורמה על כל טיפת אגו שנשארה...
ואז, איזו בחורה התיישבה ליידי, מסתכלת עליי, קצת שיכורה, מחזיקה לי את היד כדי לא ליפול למים. היא צעירה מדי בשבילי, אז לא חשבתי לרגע להתחיל איתה, אבל היא כן נתנה דחיפה קטנה לבטחון העצמי שלי. קמתי מהבריכה, ראיתי שהמכנס שלי עוד איכשהו תקין.. עצם העובדה שאף אחד לא נועץ מבטים בביצים שלי אומר שזה לא כל כך נורא. ראיתי בחורה שרקדתי איתה לפני כן וניגשתי אליה..
אני: "היי, אני ד'"
היא: "רויטל"
אני: "אני רוצה להכיר אותך, אבל לא פה.. שנצא מתישהו השבוע לפני שאני טס לחו"ל?"
היא: "למה לא פה? לא יודעת..."
אני: "אם לא תנסי - לא תדעי אף פעם..."
היא: "בן כמה אתה?"
אני: "די לאוטומט! אני עובר את הקריטריונים של בחור להביא לאמא.. מה הטל' שלך?"
היא: "רגע, אבל בן כמה אתה?" והיא חייגה לעצמה בטל' שלי שיהיה לי את המספר..
אני: "אני אתקשר מחר.. היום נראה לי ששנינו צריכים לנוח.."
היא: "אתה הולך?"
אני: "כן...", ניגשתי, נישקתי אותה בלחי ואמרתי לחגית, עוד בחורה שאני ופ'יית אספנו לאתר את פ'יית כי אנחנו זזים. אני מחכה להן בחוץ.
בחלק הבא, אי-דייט עם רויטל ומסקנות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה