בינוניות היא צרה נוראית.. לאחרונה אני נתקל בהמון אנשים שמצד אחד מדברים מצוינות ורוצים להצליח אך מצד שני לא באמת עושים את מה שצריך לעשות. לא מוציאים לפועל את הצעדים הנדרשים על מנת לצאת מהמצב הסטטי שלהם. ניסיתי לחשוב על תקופות בחיים שאני הרגשתי שאני מוצלח אך בפועל לא הייתי... מצאתי שיש מספר די מצומצם של תירוצים שמשתמשים בהם.
- הכחשה (או: ״זה לא תלוי בי״) - הם החליטו/עשו/הכתיבו/מנעו - זו לא אשמתי..
- חוסר אונים (או: ״זה לא נורמלי״) - הבוס לא מרשה, העבודה לא מרשה, החיים לא מרשים, אי אפשר..
- בוז (או: ״לא מגיע לה(ם)״) - לא משלמים לא מספיק, היא/הם לא שווה את זה..
וכמובן, הפרש שהולך לפני כולם ברשימת הפרשים:
- פחד - זה לא שווה את הסיכון, ירכלו עליי, זה לא יעבוד, זה יכשל.
ניסיתי לחשוב מה המניע המרכזי לבינוניות בחיי אנשים והגעתי למסקנה שככל שאנשים חברתיים יותר ומבוססי תדמית יותר, כך פרשי הבינוניות מלווים אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה