פוסט אורחת: על כרטיסי ברכה נוצצים

יצאתי עם לימור לפני כמה זמן, בדיוק אחרי שנפרדה מהאקס שלה. היא מודעת לקיום הבלוג ואפילו קוראת קצת. כנראה היא קיבלה השראה לכתוב את הסיפור פרידה שלה --- ואני חשבתי שזו הזדמנות נהדרת לפוסט אורח. אז בבקשה:

לפני כמה זמן, יצא לי לדבר עם אישה מבוגרת, סבתא של חברה שלי. היא סיפרה שהיא נשואה לאותו גבר כבר 60 שנה באושר. לאור הסטטיסטיקות העגומות על נישואים שגרמו לי לפקפק ולתהות לגבי נחיצות המוסד הארכאי הזה ובכלל מונוגמיה בעידן של היום, השאלה הראשונה ששאלתי אותה הייתה "איך". היא ענתה לי: "פעם, כשמשהו היה מתקלקל, לא היינו משליכים אותו וקונים חדש, היינו מתקנים".

לפני קצת יותר מחודש נזרקתי. היינו ביחד ארבעה חודשים עם חיבוקים ונשיקות ודובונים מחובקים שרשום עליהם I love U , שוקולדים מהדיוטי-פרי ועוד כל מיני דברים נחמדים. הכל היה טוב, נחמד ויפה. אבל כדרך הטבע אחרי חודשיים שלושה השגרה החלה לחלחל לתוך הקשר, הוא כבר לא התקשר בתדירות כמו פעם וגם לא עשינו סקס שלוש פעמים כל לילה כמו בהתחלה. ושוב, כדרך הטבע, החסרונות, הפגמים והשריטות שלנו כבני אדם החלו לצוץ, והיה כבר פחות אוקסיטוצין שיעמעם אותם ויעוור את עינינו. לילה אחד בדירה שלו, חזרו השדים הישנים לביקור, אלה שאומרים לי את לא יפה מספיק, לא סקסית, אף אחד לא מתעניין בך, וחיפשתי תשומת לב אצל ישות וירטואלית מאיזה פורום, מהמחשב שלו. הפאק שלי זה שאני פלרטטנית. לא בגלל חסך מיני, פשוט רוצה חום אנושי. אולי זה כי אבא שלי לא אמר לי מספיק פעמים שהוא אוהב אותי, זה מה שהפסיכולוג אמר אני יודעת. בקיצור לסכם את העניין, הייתי שיכורה ושכחתי לצאת מהחשבון שלי והוא ראה את מה שכתבתי, מסר עם תוכן מיני, וזרק אותי לאנחות. ביקשתי סליחה, התחננתי, הסברתי לו את הרציונליזציה מאחורי זה והתחננתי לצ'אנס נוסף, אך הוא היה קר ומחושב באופן כמעט מצמרר ואמר לי: "קיבלתי החלטה".

אני יודעת שטעיתי, זה לא האישו, התנהגתי בצורה מטומטמת. האישו הוא, שהתחרטתי, ביקשתי סליחה וחזרתי בתשובה, ומהתחום ממנו אני באה, מבינים אנשים ומניעים, סולחים ונותנים הזדמנות שנייה, גם לרוצח ולרשע הגדול ביותר, כי לסלוח זה אלוהי והחמלה היא זאת ששומרת ומזכירה לנו שאנחנו אנושיים בג'ונגל האורבני המודרני ובין תחרות לשמחה לאיד. הדיסוננס הזה בין האופוריה, המתיקות והמילים היפות לפני זה ובין הזריקה הקרה והמחושבת ברגע שהפגנתי קמצוץ של חולשה אנושית תסכל אותי שבועות.

אולי אני קצת אוטופית אבל אני מאמינה שכשאוהבים סולחים, נותנים הזדמנות שנייה, גם אם זה קשה מוכנים לעבוד ולהקריב. כי למצוא מישהו לא בא כל כך בקלות. מתי הפכנו לאנשים שמעוורים על ידי האשליה של פרדוקס הבחירה האינסופית? מתי התחלנו לזרוק אנשים ברגע שיש קצת חריקות או באגים בתוכנה או סתם יוצא דגם חדש יותר לשוק? מתי החל הקפיטליזם לחלחל לנו ללבבות?

היום אני פוסט שלב ההשלמה ואני מבינה שהייתי די אומללה איתו. אני נזכרת שכשהוא התקשר לשאול מה קורה ככה ואיך עובר היום, הייתי נותנת דיווח מלווה בחיוך מזויף גם כשלא התחשק לי לחייך, גם כשהתחשק לי לצעוק שרע לי ובאסה לי. תמיד הרגשתי צורך לשדר לו שהכל תקין ועובד בדיוק לפי התוכנית, וכשלעיתים שיתפתי אותו במצוקות שלי הייתי מקבלת מין "אווו" מאולץ שגרם לי לתהות על מה לעזאזל חשבתי כשעשיתי את זה. השתדלתי לא לזוז מילימטר מהדמות שבה הוא התאהב, מעצמי החיובית. וכשהתחשק לי להיות קצת מטורפת, לצעוק, לקלל קצת ולאבד את השפיות, להיות זנותית ופלרטטנית ופתטית --- הייתי הולכת לעשות את זה עם מישהו אחר, ואיתו הייתי משדרת "עסקים כרגיל".

כנראה שהקלישאה נכונה והכל לטובה. אני רוצה מישהו שיקבל אותי עם כל הפאקים שלי, וגם את אלה שלא, הוא יגיד לי ויהיה מוכן להישאר עד שאני אתקן אותם.

הקשר שלנו היה בדיוק כמו שהולכים לקניון בראש השנה ומסביב יש מלא כרטיסי ברכה נוצצים ויפים עם נצנצים צבעוניים הולוגרפיים שזוהרים בכל ספקטרום הקשת ומחליפים צבעים לפי התאורה שבחנות. אז אתה קונה את הכרטיס ברכה ובא הביתה לתאורה הרגילה ונצנצים מתחילים לנשור וללכלך לך את הבגדים כי הדבק התעשייתי הזול מתקלף ולא מחזיק אותם ומדיף ריח של אציטון ובנזין. פתאום אופפת אותך תחושת אכזבה מלווה בגועל כשהזיוף נגלה לעיניך במלוא הדרו ועל מדבקה קטנטנה מאחורה רשום בכתב קטן וכמעט לא מורגש : MADE IN CHINA.