מגיע לי יותר

לא כתבתי לאחרונה - אני מרגיש איזושהי ריקנות ועקב כך אין לי מה לכתוב.

אני ואורנה נפרדנו, ואופפת אותי מעין תחושה הרמונית - כאילו נסגר לו מעגל.. יצאתי עם בחורה שלפני כמה שנים לא הייתי מעז לדבר איתה, אהבתי אותה, והיא אהבה אותי. הרגשתי בנוח איתה, לא הייתי חייב לרצות (to please) אותה כל הזמן. שמערכת היחסים נעשתה תובענית מדי, שחררתי - בלי כאב, בלי דמעות, כך דרכנו נפרדות..

תוך כדי שחשבתי על איך שנפרדתי ממנה, חשבתי על בחורות שהכאיבו לי: האקסית המיתולוגית מבולגריה, הפרידה שעברתי במאי, איזו בחורה חיפאית שהשאירה חותם רציני.. למה אנחנו עושים את זה? כל בחורה שהכאיבה לי נפגעה הרבה יותר אחר כך -  האם המשמעות היא שאני יכול לצפות להיפגע מבחורות הרבה יותר בעתיד? 

העברתי המון זמן לאחרונה במחשבות. בשלב מסוים די מאסתי בעניין - קראתי איפשהו פעם שאנשים מסוימים (כמוני) משתמשים במחשבות כתירוץ כדי לא להשתתף בחיים. זה מאד נוח להתנתק מהחיים ולהיות צופה בכל הבלאגן - איך ההוא מתחיל עם ההיא, איך ההיא יושבת שם ומחכה, איך כולם נהנים ומדברים - ואני איפשהו ברקע, לא משתתף, לא חלק מהעניין.

נפגשתי עם חברה קרובה שעבדתי איתה בעבר - היא שאלה אותי אחרי כל זה אם האקסית שלי שנפרדה ממני במאי היתה רוצה לחזור - האם הייתי מוכן לנסות? צחקתי קצת בלב, כי הרצתי את השאלה הזו בראש באירועים שונים, ועניתי לה: "לא! לא בגלל שאני לא אוהב אותה, להיפך, אני מאד אוהב אותה - אבל מגיע לי הרבה יותר.". היא חייכה, כאילו נגעתי אצלה בנקודה רגישה - ואז סיפרה לי שהיתה מאוהבת במשך שנים במישהו שכל הזמן שיחק איתה, ורק שהיא הגיעה למסקנה שמגיע לה יותר, היא חתכה את העניין איתו, ושבוע אחר כך, הידיד הכי קרוב שלה הודה בפניה שהוא אוהב אותה והיום הם נשואים - לשם שינוי happy ending בחיים האמיתיים.

לסיום - בנימת מגיע לי יותר, אני גם צריך יותר..