דרורית

בשבוע שעבר טיילתי לי בתל אביב עם מיקה, שחזרה לארץ ומשחקת עם הרעיון של אנחנו ביחד או לא ביחד. בזמן שנכנסנו לאיזו חנות באבן גבירול עמדה שם בחורה חמודה, שחייכה אליי, וחייכתי בחזרה. הרגשתי מעין קליק - החיוך הקליל הזה שאומר: "אנחנו מבינים אחד את השניה" איכשהו סיפר סיפור שלם בלי באמת לאמר מילה אחת. ברור לי שזו אשליה, אבל ברצינות - אחרי הפוסט הקודם על זיופים - נראה אתכם מבדילים בין השניים..

אז לא עצרתי את עצמי, וליד מיקה, פשוט זרמתי עם המחשבות שלי ואמרתי לה: "אז איך אנחנו מתקדמים מפה עם החלפות החיוכים? נראה לי חבל לבזבז חיבור כזה". היא הביטה לעבר מיקה ואז בחזרה אליי בקטע של חצי לשאול וחצי להצביע על זה שאני עם מישהי עכשיו. לא הרגשתי שהתגוננות והסבר יהיו במקום ופשוט הגשתי לה את הטלפון שלי שתרשום את המספר שלה.. היא רשמה אותו, שאלתי אותה לשמה: "דרורית". דפקתי לה מבט עמוק מאד, חלקנו מעין רגע מאד אינטימי ואז מיקה באה אליי, אמרתי לדרורית שאני אתקשר אליה בערב.

שמתי לב לאחרונה שמאד קל לי להשיג מספרי טלפון. קשה לי להפוך אותם לדייט. מעין עייפות אישית שלי. אני לא רוצה לצאת לדייט! אני רוצה בת זוג! לא דייט. התקשרתי אליה בחצי כוח, דיברנו, השיחה לא צלחה, אמרתי לה בשלב מסוים שאני רוצה לראות אותה, את החיוך שלה.. והיא התחילה בסיפורים הרגילים: "אבל רגע, בוא נכיר קצת בטלפון", נשארתי בקו הלוגי של "כל מה שתכירי בטלפון לא חשוב, מה שחשוב זה איך אני שאני איתך, ובטלפון אני בערך 10% איתך".

מצחיק קצת לצאת לדייט בתל אביב. ההעדפה הזו לקחת מונית במקום את הרכב שלי, הפאב השכונתי במקום מקום יוקרתי יותר. כאילו כל סמלי הסטטוס הופכים לנטל. היא הגיעה לבד. אמרה שלום למלצרית שהיא הכירה, ודיברנו קצת. השיחה היתה כבדה ולא זזה, אבל הרגשתי מאד נוח על זה ונראה שגם היא. היה לנו מבט שאומר שכל מה שקורה מסביב לא משנה. התנגן לו שיר של xx, שהתאים למצב רוח הכבד של שנינו. פתאום הבנתי שאנחנו כבדים... מדי! אז ניסיתי להקל את השיחה..

אני: "זה השלב שבו אנחנו מנסים ללמוד אחד על השניה.. מי היא דרורית שהיא לא איתי?"

היא: "אמרת שמה שחשוב זה מי שאנחנו שאנחנו ביחד, לא?"

אני: "כן, אני מנסה להקל קצת על האוירה, אנחנו קודרים מדי.. באופן עקרוני אין לי בעיה עם זה, אבל פשוט נראה לי לא במקום לדייט ראשון להיות כבד כל כך"

היא: "נכון, זה לא באמת מרגיש דייט ראשון, בדרך כלל אחרי כמה חודשים מגיעים למצב שאין על מה לדבר ורק מסתכלים אחת על השני"

אני: "אהבתי.. אז בואי נקפוץ לדייט 80, השבת זו ההורים שלך רוצים שנבוא אליהם? או שאפשר ליסוע למקום מעניין יותר?"

היא: (משתפת פעולה) "למה תמיד יש לך בעיה להיות אצל ההורים שלי? אבא שלי דווקא אוהב שאתה בא"

אני: "כן, כי כל פעם שאני רואה אותו זה מעין שידור חוזר של אותו סרט.. אותם סיפורים.. ואת ואמא שלך כל הזמן עם אותו סיפור"

היא: "תראה מי מדבר, אתה וההורים שלך ממש תענוג, לפחות ההורים שלי מכירים אותי"

כאן כבר הבנתי שהבחורה מגיעה עם מטען רציני, המשחק הזה היה אמיתי מדי... פתאום הבנתי שאני לא יודע בת כמה היא, ומה בדיוק הסטטוס שלה.

אני: "היית נשואה?"

היא: "איך ידעת?"

אני: (חצי בצחוק) "כמו אמא שלך, כל תשובה בשאלה.."

מצד אחד רציתי שנחזור אליי הביתה, כי איפשהו נקשרתי אליה וממש בא לי עליה. אבל הבנתי שאם אני שוכב איתה, מחר בבוקר לא נוכל להתמודד אחד עם השניה. אז ליוויתי אותה אליה, התנשקנו כמה דק'.. היא שאלה אם אני רוצה לעלות.. אמרתי לה שאני מעדיף לבנות את הקשר לאט. היא אמרה לי שאני מיוחד.. והסברתי לה שאני חושב ש'מיוחד' היא מילה מאד דיפלומטית ל'מוזר' - וכן, אני מוזר! נפרדנו כל אחד לדרכו, הסתובבתי לראות שהיא עולה, והיא הסתובבה באותו זמן, חייכה אליי, חיכתה.. אני קרצתי לה, והלכתי. בדיעבד הבנתי שהיא נתנה לי הזדמנות שניה לעלות איתה.

יום למחרת היא שלחה לי הודעה שמשהו בתוכה אומר לה שזה לא יעבוד בינינו. 

אני תוהה אם הצורך הזה בקרבה מנצח כל רצון לבנות קשר אינטימי. למדתי עם השנים שחום הוא הצורה הכי נפוצה ו'זולה' (קרי, דורשת מעט השקעה) של אהבה. אולי זה רק אני, אולי זו העיר הזו, אבל יש מעין תחושה שאנשים זקוקים נואשות, ברמת הצורך המיידי, לחום אנושי - והם מוכנים לוותר על משהו עמוק יותר על אף שהם רוצים משהו עמוק יותר.