אזהרה: הפוסט הזה לא קשור ישירות לחיזור, אם ממש אחפש דרך לקשר את זה אז אולי דרך החשיבות של סגנון חיים. לכן חפירות פילוסופיות בנושאים של אנטרופוליה חברתית לא עושים לכם את זה - דלגו לפוסט אחר.
מוזר איך שאנחנו כאנשים חווים בחירה, עודף בחירה, וחוסר בחירה. בשבוע שלפני הסילבסטר שהיה שבוע די רגיל עבורי: עבודה, לימודים, חדר כושר, פיתוח קול, חברים, לפלייבק לא הלכתי - אני אפסיק עם זה בקרוב, אין לי זמן לתחביבים נוספים, אבל רגע, אני מתפזר... אז בשבוע הדי רגיל הזה היה הבדל מהותי אחד: "אז מה אתה עושה בסילבסטר?". נראה שאנשים תופסים מדעתי, אני מנסה להיזכר מתי שאלו אותי מה אני מתכנן לעשות בסילבסטר בעבר - ולא מצליח להיזכר שזה קרה אי פעם.
השיא היה שאחת הבחורות הפופולריות יותר בעבודה יצאה איתי לארוחת צהרים, בדרך כלל אנחנו אוכלים פעם בשבוע/שבועיים יחד - זה כבר לא מרגש כל כך - אני לא מתכוון להתחיל עם מישהי שאני עובד איתה - אבל יש לה חברות! קצת, אבל יש. היא שאלה אותי ליד עוד כמה אנשים שאכלנו איתם: "אז מה אתה עושה יום שישי? אתה בטוח מכיר מסיבה טובה עם כל החברים שלך..", ואז קיבלתי את מוקד תשומת הלב, שבעה אנשים בשולחן מסתכלים עליי ומחכים לשמוע מה יצא לי מהפה.. הסברתי שאין לי משהו משוריין, וכנראה שאני אשב עם חברים באחד הבתים ואחגוג קצת. ואז התחיל דיון סוער בשולחן סביב כל העניין, "איזה באסה, באמת אין כבר מה לעשות בסילבסטר, מיצו את היום הזה לגמרי - עדיף להישאר בבית כבר", לפחות יצאתי בגישת הרוב. ניסיתי להחליף נושא לפוליטיקה - בכל זאת נושא קליל יותר, והצלחתי למשוך אחריי חלק מהשולחן לפחות.
כל העניין הזה גרם לי לחשוב, מה לעזאזל קורה ביום הזה? קיבלתי הזמנות ללא פחות משלושים מסיבות שונות, בבתים של אנשים, בפאבים, במועדונים, בנווה צדק, בגגות, בצפון, במרכז ובדרום, בהודעות SMS וכל צורת תקשורת שאפשר לחשוב עליה. כל העניין גורם לחשוב "במה לא בחרתי?" או לפחות פעם הייתי כזה. הכוונה היא שלא חשוב איפה אני אהיה, בראש שלי תמיד תסתובב המחשבה: "איפה אני לא נמצא?". חשוב לא לפספס אף חוויה, אם אפשר לסגור בערב אחד את כל מסיבות הסילבסטר בו זמנית, להיות בכל אחת רבע שעה, ואז לחוות כל אחת מהן - לא להפסיד כלום. כמו הגישה של להתחיל עם כל הבחורות בבאר, ככה אני יכול להגיד שלא פספסתי שום הזדמנות. הרצאה מעניינת בתחום:
עכשיו נשאלת השאלה, מה חשוב יותר בבחירת אירוע להיות בו:
א. היכולת לספר על העובדה שהייתי בו אחר כך לאנשים.
ב. העובדה שהייתי שם וזה אירוע שנהנתי בו.
עכשיו הרבה אנשים יגידו ששני הדברים, אבל לא! אני זוכר שחבר טוב שלי היה מספר לי על כל בחורה שהוא התחיל שיחה איתה ברחוב, וסיפר כמה היא כוסית וכמה היא מדהימה, ומה הוא עשה לכל אחת ואחת, ומתגאה בכל ההישגים שלו. אמרתי לו פעם: תחשוב טוב, מה אתה מעדיף? שתוכל להיות עם בר רפאלי והיא תהיה שלך, אבל לא תוכל לספר על זה בחיים לאף אחד או לא להיות איתה, אבל לספר לכולם שהיית איתה וכולם יאמינו? נורא יפה לראות אם אנחנו עושים דברים בגלל שאנחנו רוצים לעשות אותם או בגלל שאנחנו רוצים לספר שעשינו אותם.
אני מריץ את המבחן הזה בראש בכל פעם שאני נמצא לפני בחירה מהותית. זה ישמע קצת צבוע מצידי, הרי הכל מתועד בבלוג - אז איך אני יכול לטעון שאני לא מספר את הדברים? או שאולי אני מספר פה דברים שלא קרו ואני רוצה לספר שהיו? אבל למעט מספר אנשים, אף אחד לא מכיר אותי ויודע שהבלוג שייך לי, והבלוג הזה, לפחות שהתחלתי לכתוב אותו, היה לי יותר מעין יומן - היום אני מרגיש שהוא הפך להיות למסחרי יותר, אולי אני שואף להתחיל להדריך בתחום?
קשה לדמיין כמה פעמים בזמן שאני כותב את הבלוג אני חושב לפרסם פה לינק לפייסבוק שלי, או אולי להשים פה תמונה ולסגור עניין - הרי אני די פתוח לגבי העובדה שאני כותב את הבלוג, אז למה לא פשוט להודיע לעולם - זה הבלוג שלי! אולי בשלב מסוים אני אעשה את זה.
ערב סילבסטר הוא הערב הכי גרוע לרווקים מזכרוני. הכול עמוס ויקר ורועש וכולם משתכרים ולא זוכרים כלום למחרת. ממש לא הדרך להתחיל עם בחורות מניסיון. שב בבית, צפה בסדרות ישראליות חמודות ועשה לעצמך טובה - צא ביום אחר להתחיל עם מישהי.
השבמחק