שיעור עם תומר - אותנתיות 101%

אני ויאן בתקופה האחרונה נמצאים באיזו ירידת מתח דרמטית, איך שהשתפרנו בחיזור, פתאום החיים הציבו לנו מכשולים חדשים - כל אחד ושלו. ביום שישי האחרון היה אמור להיות לנו מפגש במסגרת "יום שישי את יודעת", אבל הוא בוטל עקב כך שעידן לא יכל להגיע. אני ויאן כבר היינו במוזה הנכונה, ותומר הציע שנתרגל ביחד - אז אמרנו למה לא?

שתינו קפה ברוטשילד, קיבלנו פרחים על זה שאספנו בדלי סיגריות, היה די נחמד.

תומר הגיע

"התרגול של היום מתמקד באותנתיות, אני רוצה 101% אותנתיות - האחוז אקסטרה הוא בשביל היציאה מעבר לנוחות - כלומר להיות אותנתי עד לשלב שבו גם אתם לא תדעו מה אתם רוצים להגיד עד שתגידו את זה ממש". אני בתור מומחה גדול באותנתיות, ממש זרמתי עם הרעיון - להיות כנה, להסביר לבחורות שאני מתאמן על חיזור, ולשאול איך זה עובד להם? כלומר לבקש פידבק.

הכל היה נפלא, עד שאליס הגיעה והחליטה שהיא רוצה לקחת חלק מהעניין - התיישבה בספסל, הצגתי את תומר, את יאן - שאגב היא כבר הכירה, והסברתי מה אנחנו עושים - 101% אותנתיות..

אליס - רקע

אליס היא מישהי שאני מכיר כבר מספר שנים, דרך חברה משותפת שלנו, איכשהו שחזרתי למרכז, התקרבנו קצת, אפשר לאמר שיצאנו בתקופה שרצו לעשות עליי סרט דוקומנטרי לומד את שפת החיזור. אבל כיוון שאני לא הייתי ממש מוצלח בעניין, והיא גם לא בדיוק הטיפוס הקליל - אי אפשר לאמר שהיינו יחד, לפחות לא מבחינתנו. אליס היא בחורה די מסרסת, ויאן שכבר הכיר אותה לא ממש סובל אותה. פתאום כל נושא האותנתיות היה קצת קשה, הנה מישהי שגם ככה מנצלת כל שטות שיוצאת לי מהפה כדי לסרס אותי, ואני מסביר לה שאני לומד לחזר אחרי בנות, והיא גם רואה אותי פותח בשיחה, מקבל דחיות.. וואי, זה לא פשוט כל נושא האותנתיות שמביאים אותו לחיים האמיתיים.

ניסוי באותנתיות

למרות שהיו דעיכות רגעיות, התגברתי על כל פחדי התדמית שאליס הביאה איתה - וגם דאגתי שהיא תיקח חלק מהעניין, כלומר לא רק להודות שחיזור זה חלק מהחיים שלי, אלא להביא את החיים שלי להתאמן על חיזור. אפילו מצאנו מישהו בשביל אליס.. למרות שבסופו של דבר לא יצא מזה כלום, אבל היה נורא נחמד לראות אינטרקציה מהצד ולהעביר מעין "כתוביות רקע" על האינטרקציה.

יאן לא ממש הרגיש בנוח עם כל עניין האותנתיות, אז לא ממש יצא לו לדבר. אני לעומת זאת לא הפסקתי - עצרתי המון בנות, דיברנו המון.. שהגיעה מישהי שבאמת הייתי מעוניין בה, הייתי מחובק עם אליס.. נקרא לה ענת (מתחילים להיגמר לי השמות בבלוג):

ד': "סליחה, בואי רגע" - כבר לא כל כך מפתיע - היא באה..
אליס: "קחי, הוא רוצה להביא לך פרח." - היא לקחה לי פרח מהיד והגישה לה, אני מיד עצרתי אותה.
ד': "[לאליס] מה פתאום? מה נסגר איתך? היא צריכה להרוויח את הפרח.. ככה סתם לחלק פרח לכל אחת? [לענת] אהלן, תגידי, אנחנו בדיוק פה מתאמנים על חיזור, ורציתי לשאול אותך, מה היתה הדרך הכי כייפית שהתחילו איתך?" - ראיתי שהיא מסתבכת קצת, אז עזרתי לה.
ד': "לא חייב בחיים, בחודש האחרון, השבוע.."
ענת: "לא יודעת, לא זוכרת.."
ד': "וואי, זה קורה כל כך הרבה שאת כבר לא מצליחה לעקוב? מכיר את זה, איזה באסה שזה קורה?" - היא מחייכת..
החמאתי לה על החיוך המקסים שלה, ילדותי, תמים ופשוט מדליק, ניהלנו שיחה שאני לא ממש זוכר, אחת הבעיות עם אותנתיות, זה שהיא לא מחושבת! וקשה לזכור אותה - דאגתי שיהיה לה מספיק מקום כדי לתקשר עם אחרים בספסל, אפילו באו חברי עמותת הבדלי סיגריות וצילמו את כולנו - דאגתי שהיא תרגיש "משלנו".
ועכשיו השלב המכריע, על אף זה שאליס נמצאת איתנו, ועוד כמה צופים בי - לקבל דחיה מול חברים קרובים זה קשה יותר, ועדיין, אני רוצה את מספר הטלפון! אז הלכתי על זה.. ביקשתי את הטלפון, קיבלתי דחיה, והיא עדיין נשארה לעמוד שם, מדברת איתי - מעין "תתאמץ יותר", אבל זה לא היה בדיוק זה - הרגשתי שיש משהו אחר בזה.

שאלתי את תומר מה הוא חושב, באיזה שלב נפלתי? הוא אמר שהיה לי משחק מעולה, והבעיה היתה אצלה, היא לא יכלה להכיל את הרעיון של להכיר מישהו ברחוב - היא כנראה עדיין מכירה דרך מפגשים חברתיים מהצבא וכו'.

תוצאות?

לא קיבלתי טלפון, אבל הצלחתי לבקש טלפון ממישהי מול חברים שמזכירים לי יותר את חיי העבר שלי, החיים שאני מנסה להגן על עצמי שם מכל דחיה וכאב. הרגשתי מעולה אחרי כל העניין. חשבתי על השלב הבא, לבקש טלפון ממישהי מול אמא שלי - זה צריך להיות מצחיק.. ואותנתי משהו!