אני ויאן יצאנו אתמול לטיילת בתל אביב. אנחנו כבר חודשיים סובלים מאיזשהן תקלות שאנחנו מתרגלים ביחד, והיה חשוב לי לנתח מאיפה זה נובע. השבוע תרגלתי עם תומר, והיה ממש סבבה, לא היתה חרדת גישה, ודי הצלחתי. אז למה שאני עם יאן פתאום אני משותק?
אני ויאן הפכנו לחברים קרובים עם הזמן, ואיפשהו למדנו להתווכח אחד עם השני על כל שטות. נראה לי שזה קשור - שנינו כל כך מחפשים להצטדק, שמעדיפים להישאר בלי לעשות כלום מאשר לטעות. הלכנו בטיילת, יאן ראה בחורה כוסית, אני הסתכלתי וקלטתי שהיא לומדת איתי, קראתי לה - התחלנו לדבר, נראה שהיא נדלקה עליו בזמן שאני דיברתי איתה - אבל הוא לא קידם יותר מדי. אולי כדי לא לטעות?
המשכנו ללכת, ראינו כל כך הרבה בנות, ואף אחד מאיתנו לא ניגש לאף אחת. זה היה פשוט עצוב. הלכנו לדרינק במייק'ס פלייס, ראינו שתי בחורות בלונדיניות יושבות לבד על הבאר. אמרתי ליאן: "אתה ניגש אליהן, כל הדרינקים שלך עליי", יאן אמר לי: "אתה מביא אותן לפה, כל הדרינקים שלך ושלהן עליי" - קמתי, וקפאתי. אחרי שהסברנו את כללי ההתערבות בצורה ברורה יותר, הוא קם, ניגש - הן היו פיניות, נחמדות - הוא חזר לבד. זכה בהתערבות - הרוויח שני דרינקים.
למה אני לא ניגשתי?!
הלכנו לראות את ההרצאה באינטרנט של אופיר ותומר. כל כך לא הייתי מרוכז בהרצאה, עניין אותי רק מה עובר עליי לעזאזל? איך אני נהייתי קפוא כל כך? יום לפני זה הייתי כוכב בארוחת ערב שהשתתפתי בה, כל השבוע לא יכלתי לשתוק שהייתי עם מישהי בחדר - מה פתאום עכשיו קפאתי?
אני חושב שיאן התחיל לסמל אצלי את מה שעיר הילדות שלי מסמלת לי - את ד' שמפחד לטעות, כי אח"כ אני אצטרך להתווכח איתו על איזושהי שטות באוטו, ומי יודע, אולי הוא ינצל את הטעות להשליך על הדיון הנוכחי. מוזר, הוא הבן אדם היחיד בקהילה ששינה את הסטטוס ככה. הרבה חברים ותיקים שלי מלפני שהתחלתי להתעסק בזה איפשהו למדו לחיות עם זה שאני טועה, אני לא מרצה אותם יותר ולמדו לאהוב אותי ככה - הרבה יותר.
כל פוסט אתה מתעלה על עצמך
השבמחקבאמת מזכיר את מה שקורה לי שאני יוצא לסארג' עם חבר טוב שאני מכיר כבר שנים..
השבמחקהבעיה היא לדעתי שתמיד יש תחרות ונסיון להוכיח וזה מה שדפוק את הכל בסופו של דבר וגורם לפחד פתיחה..