חלק מהמשימות שלי הן לאתר להירשם לקורס תאטרון פלייבק, אז מצאתי את עמרי שמעביר סדנה במתנס נוה צדק. מקום קסום.. המון בנות מטיילות להן, ועדיף תכלס לטייל שם ברגל, אז זה יוצר מעין סביבה אופטימלית לפתוח שיחה עם בחורות ברחוב.
אז בעודי מחפש את מתנס נוה צדק אחרי שהחנתי את האוטו, השעה היתה קצת מאוחרת אז פחות אנשים הסתובבו ברחובות, וחנויות התחילו להיסגר. אז נכנסתי לאחת החנויות, פניתי למוכרת ואמרתי: "את נראית כמו אחת שיודעת איפה מתנס נוה צדק.. ספרי לי". אין פה שאלה בכלל, די ציוויתי עליה להגיד לי, וראיתי שהיא לא יודעת, אבל היא לא אמרה שהיא לא יודעת, היא יצאה איתי מהחנות, הסתכלה מסביב, עצרה מישהי אחרת ושאלה אותה.. והיא כבר אמרה לי.
מה למדתי מהעניין הפעוט הזה? לא חיפשתי לפתוח עם המוכרת, הייתי גם ככה די לחוץ בזמן. אבל הגישה של "אין שאלות!" ממש עובדת. הרי היא בקלות יכלה להתעלם ממני, להגיד שהיא לא יודעת, או כל תגובה אחרת שמשמעותה "תן לי לסגור את החנות ולעוף הביתה". אבל אתגרתי אותה, היא נראית כמו אחת שיודעת, אם פתאום היא לא - אז וואלה, היא נפלה.
ונעבור לחלק האומנותי של הערב, הגעתי למתנס, הכרתי את עמרי פנים מול פנים, שילמתי על חודש מראש, והכרתי את אלו שכבר הספיקו להגיע - אני חייב לציין, העמידה בזמנים של אנשים "רוחניים" פשוט נוראית! - אלו שהגיעו הן ארבע בנות, בגילאים שונים, כולן ישבו מסביב לשולחן אחד בחוץ, ואני מתיישב בשולחן ועמרי מציג אותי. ישבתי משלב רגליים - טעות ראשונה. נתתי לעמרי להציג אותי ואותן - הגעתי למסקנה שאולי זה בסדר הוא יציג אותי, אבל שהן תצגנה את עצמן זה בטוח עדיף, שתהיה נכונות לתקשר איתי. בסה"כ היה נחמד, אנשים פתוחים למדי, ממקומות שונים מאד בחיים מתכנסים יחד כדי להביע את היצירתיות שלהם.
אז מה קורה שם באמת?
הפרנציפ הוא כזה: אחד מספר סיפור, והשאר שחקנים שמאלתרים שחזור של הסיפור שלו. זה פלייבק על רגל אחת.
אחרי כמה תרגילי חימום ושבירת קרח, כל אחד סיפר סיפור קצר מאד, שני משפטים לכל היותר ושלושה משתתפים אחרים אקראיים שיחקו את הסיפור שלו. או אולי שיחקו מעין תגובה לסיפור שלו. הדבר דורש יצירתיות בזמן אמת - וזה כיף!
אחרי זה למדנו מהי מקהלה, קבוצה של ארבעה אנשים שחוזרים על משפט קצר כמה פעמים, כל פעם בטון אחר, ומספרים את הסיפור של המספר, והפעם ספרו סיפור שלי - הסיפור של הבחורה מהלילה הלא לבן. ויפה הוא שלפעמים יוצא מישהו מהמקהלה ומתפקד כגיבור שמנהל דיאלוג עם האחרים, כאשר האחרים תמיד עונים לו את אותו המשפט, רק בטון המתאים למה שהוא אמר.
כל החלק של להיות צופה בסיפור שלי באנשים שאומרים את המילים שלי, בטון אחר, בתנועות אחרות, מאד מאד חזק, מלמד המון. ראיתי פתאום כמה אני יכול לצאת חזק מהסיפור הזה, וכמה אני יכול לצאת חלש ממנו.. וזו בעצם בחירה שלי איך אני רואה את הדברים.
ועכשיו הגיע תורי להיות משתתף במקהלה, בסיפור של בחורה נחמדה - על חתונה שהיתה בה. פתאום כל המשפטים שהיו לי בראש להגיד למקהלה שהשתתפה לא התאימו, מדהים איך פתאום מופיע בלאק-אאוט טוטלי ברגע שצריכים את היצירתיות. אז זרמתי עם שאר המקהלה במשפטים שלהם. אז שבסוף עוד איכשהו מצאתי איזה משפט דפוק להגיד, וכולם זרמו איתי עליו דווקא.
עד שכבר היה סיפור שהייתי בתור צופה בסיפור של מישהי אחרת והיתה הזמנות להביע משהו מקורי, היו לי המון רעיונות, ומישהי מדליקה לגמרי ניגשה אליי ואמרה אם אני רוצה לשחק איתה ברעיון שלה, ועניתי שיש לי את הרעיון שלי דווקא.. בסוף לא אני ולא היא עלינו לבמה - באסה! פעם הבאה אני חייב לנסות את זה.
ואיך כל זה קשור לחיזור לעזאזל? לפי דעתי אפשר ללמוד מפלייבק המון - אנשים מספרים סיפורים אמיתיים מהחיים שלהם, ויש שם הרבה יותר בנות מבנים. והן כולן פתוחות להביע את עצמן בצורה כנה יותר מרוב הבחורות שנשאל ברחוב. אז זו הזדמנות להכיר צד קצת יותר אמיתי בחיים של בנות - מה עובר להן בראש! חוץ מזה, אם צריך להביע יצירתיות בלפתוח שיחה עם מישהי תוך שניות מהרגע שאני רואה אותה, אז זה מקום נפלא לתרגל את העניין.
הגעתי למסקנה שאני טוב יותר בלספר סיפורים מאשר לשחק באלו של אחרים - אולי יש לי בעית הקשבה?
אז בעודי מחפש את מתנס נוה צדק אחרי שהחנתי את האוטו, השעה היתה קצת מאוחרת אז פחות אנשים הסתובבו ברחובות, וחנויות התחילו להיסגר. אז נכנסתי לאחת החנויות, פניתי למוכרת ואמרתי: "את נראית כמו אחת שיודעת איפה מתנס נוה צדק.. ספרי לי". אין פה שאלה בכלל, די ציוויתי עליה להגיד לי, וראיתי שהיא לא יודעת, אבל היא לא אמרה שהיא לא יודעת, היא יצאה איתי מהחנות, הסתכלה מסביב, עצרה מישהי אחרת ושאלה אותה.. והיא כבר אמרה לי.
מה למדתי מהעניין הפעוט הזה? לא חיפשתי לפתוח עם המוכרת, הייתי גם ככה די לחוץ בזמן. אבל הגישה של "אין שאלות!" ממש עובדת. הרי היא בקלות יכלה להתעלם ממני, להגיד שהיא לא יודעת, או כל תגובה אחרת שמשמעותה "תן לי לסגור את החנות ולעוף הביתה". אבל אתגרתי אותה, היא נראית כמו אחת שיודעת, אם פתאום היא לא - אז וואלה, היא נפלה.
ונעבור לחלק האומנותי של הערב, הגעתי למתנס, הכרתי את עמרי פנים מול פנים, שילמתי על חודש מראש, והכרתי את אלו שכבר הספיקו להגיע - אני חייב לציין, העמידה בזמנים של אנשים "רוחניים" פשוט נוראית! - אלו שהגיעו הן ארבע בנות, בגילאים שונים, כולן ישבו מסביב לשולחן אחד בחוץ, ואני מתיישב בשולחן ועמרי מציג אותי. ישבתי משלב רגליים - טעות ראשונה. נתתי לעמרי להציג אותי ואותן - הגעתי למסקנה שאולי זה בסדר הוא יציג אותי, אבל שהן תצגנה את עצמן זה בטוח עדיף, שתהיה נכונות לתקשר איתי. בסה"כ היה נחמד, אנשים פתוחים למדי, ממקומות שונים מאד בחיים מתכנסים יחד כדי להביע את היצירתיות שלהם.
אז מה קורה שם באמת?
הפרנציפ הוא כזה: אחד מספר סיפור, והשאר שחקנים שמאלתרים שחזור של הסיפור שלו. זה פלייבק על רגל אחת.
אחרי כמה תרגילי חימום ושבירת קרח, כל אחד סיפר סיפור קצר מאד, שני משפטים לכל היותר ושלושה משתתפים אחרים אקראיים שיחקו את הסיפור שלו. או אולי שיחקו מעין תגובה לסיפור שלו. הדבר דורש יצירתיות בזמן אמת - וזה כיף!
אחרי זה למדנו מהי מקהלה, קבוצה של ארבעה אנשים שחוזרים על משפט קצר כמה פעמים, כל פעם בטון אחר, ומספרים את הסיפור של המספר, והפעם ספרו סיפור שלי - הסיפור של הבחורה מהלילה הלא לבן. ויפה הוא שלפעמים יוצא מישהו מהמקהלה ומתפקד כגיבור שמנהל דיאלוג עם האחרים, כאשר האחרים תמיד עונים לו את אותו המשפט, רק בטון המתאים למה שהוא אמר.
כל החלק של להיות צופה בסיפור שלי באנשים שאומרים את המילים שלי, בטון אחר, בתנועות אחרות, מאד מאד חזק, מלמד המון. ראיתי פתאום כמה אני יכול לצאת חזק מהסיפור הזה, וכמה אני יכול לצאת חלש ממנו.. וזו בעצם בחירה שלי איך אני רואה את הדברים.
ועכשיו הגיע תורי להיות משתתף במקהלה, בסיפור של בחורה נחמדה - על חתונה שהיתה בה. פתאום כל המשפטים שהיו לי בראש להגיד למקהלה שהשתתפה לא התאימו, מדהים איך פתאום מופיע בלאק-אאוט טוטלי ברגע שצריכים את היצירתיות. אז זרמתי עם שאר המקהלה במשפטים שלהם. אז שבסוף עוד איכשהו מצאתי איזה משפט דפוק להגיד, וכולם זרמו איתי עליו דווקא.
עד שכבר היה סיפור שהייתי בתור צופה בסיפור של מישהי אחרת והיתה הזמנות להביע משהו מקורי, היו לי המון רעיונות, ומישהי מדליקה לגמרי ניגשה אליי ואמרה אם אני רוצה לשחק איתה ברעיון שלה, ועניתי שיש לי את הרעיון שלי דווקא.. בסוף לא אני ולא היא עלינו לבמה - באסה! פעם הבאה אני חייב לנסות את זה.
ואיך כל זה קשור לחיזור לעזאזל? לפי דעתי אפשר ללמוד מפלייבק המון - אנשים מספרים סיפורים אמיתיים מהחיים שלהם, ויש שם הרבה יותר בנות מבנים. והן כולן פתוחות להביע את עצמן בצורה כנה יותר מרוב הבחורות שנשאל ברחוב. אז זו הזדמנות להכיר צד קצת יותר אמיתי בחיים של בנות - מה עובר להן בראש! חוץ מזה, אם צריך להביע יצירתיות בלפתוח שיחה עם מישהי תוך שניות מהרגע שאני רואה אותה, אז זה מקום נפלא לתרגל את העניין.
הגעתי למסקנה שאני טוב יותר בלספר סיפורים מאשר לשחק באלו של אחרים - אולי יש לי בעית הקשבה?
גדול!!!!!
השבמחקאיפה זה ? אני גם רוצה!
מקסים,
השבמחקהצורה בא אתה קשוב לתחושות הבטן שלך
והצורה בא אתה מבטא אותן בכתב. שאפו !!
עומרי כהן,
פסיכופלייבק
תיאטרון אימפרוביזציה ופלייבק
www.PsychoPlayback.com