ביום שישי האחרון, היה מצעד המוזיקה בתל אביב, ובמקביל, דרומית לדולפינריום, קרוב ליפו, נפגשנו אנחנו, כמה גברים, שלקחו את הרעיון של הסרט מועדון קרב צעד אחד קדימה. עוד בשלב שסיפרו לי על הרעיון, "יש קבוצה שמתראגנת לfight club", אפילו לא הגיעו לשלב של ההזמנה, ישר אמרתי "אני בא!", לא משנה מתי, לא משנה איפה.. אני בא!
למה? ללכת מכות זה משהו שלא ממש יוצא לי לחוות, אפילו לצעוק אני בקושי יודע. תומר כל הזמן מעיר לי שאני קורא למישהי, זה צריך להישמע כמו נהימה, אבל אני טיפוס עדין, יוצא לי חצי התנצלות על זה שאני מגביר את הקול. שהייתי קטן הייתי מהחנונים הכבדים האלו, אני עוד זוכר ביסודי שהלכתי מכות עם שני הבחורים המקובלים, ודי קרעתי אותם ביחד, בכל זאת, הייתי ילד די גדול פיזית, ועדיין כדי שיסתובבו איתי, נתתי להם להגיד את המילה האחרונה, או במקרה הזה, להרביץ את המכה האחרונה.
אז הגעתי למקום, בלי חולצה, בלי נעליים. אחד המארגנים הצטייר לי בראש בתור כל מה שאני שונא: גבר שנראה טוב, שלא עושה עם עצמו כלום, ועוד מקטר על זה שהוא לא עושה עם עצמו כלום ומשעמם לו. שלא מוכן לקבל אחריות על שום דבר מעבר לסיפוק המיידי שלו, וגם על זה אפשר להתווכח. לא ברור למה הבחור הפך להיות לכל מה שרע בעולם בעיניים שלי - יכול להיות שכבר נכנסתי למוזה של להילחם, יכול להיות שסתם אמונות שלי לגבי בחורים שנראים כמוהו ולא מפסיקים לחייך. היה ברור לי שהכל בראש שלי - אבל זה היה מספיק אמיתי. פתאום ראיתי את כל האנשים שלא הכנסתי לחיים שלי בגלל ששפטתי אותם מוקדם מדי. כל האנשים האלו שיכלו מאד לעזור לי עם בנות, כי הם טובים בזה. אבל אני אפילו לא נתתי להם סיכוי להיות חלק מהחיים שלי.
הצגנו את עצמנו בצורה מהירה, עברנו מעין תרגיל חימום להתמודדות עם פחדים, שכבר יצא לי לעבור בעבר, אבל לא בצורה פיזית עד כדי כך - גברים בלי חולצה, עם מבט של רצח בעיניים, מקיפים אותי, מהווים את הפחד שלי, ואני צריך לפרוץ החוצה. לקח לי זמן - הצלחתי, ואפילו עשיתי זאת שוב.
ועכשיו לאירוע המרכזי: הבהרנו כללי בטיחות, זה לא סרט הוליוודי, אין לנו רצון להגיע לבית חולים, או לנפץ למישהו את הפנים. מדובר בגרסה מבוגרת של "הפלות" ששיחקנו בתור ילדים - בסה"כ להגיע למצב שהיריב נפל לרצפה. לפני שקרב מתחיל, מסמנים את היריב בתור איזשהו פחד שרוצים להילחם בו, לוחצים ידיים, ומתחילים. אם זו פעם ראשונה שלך במועדון קרב - אתה חייב להילחם!
נכנסתי למעגל פעם ראשונה, הבחור שהיה שם כבר ניצח שניים לפניי. הוא כבר קלט את הפרנציפ, אבל הוא גם קצת עייף. התחלנו יותר בעדינות, מסתובבים במעגל, בוחנים נקודות תורפה - הוא יודע לעמוד יציב, ואני לא. נורא מוזר, נראה שהוא פחד ממני, למרות שכל הנתונים היו לטובתו. נכנסתי בו, ניסיתי להפיל, לא הצלחתי, הוא הצליח להשתחרר מהאחיזה שלי, וניסה להצמיד אותי לרצפה, אז תפסתי אותו שוב מאחורה, הוא ניסה להשתחרר, הרמתי אותו למעלה והפלתי אותו אחורה - לא מספיק למעלה, הוא בעצם נפל עליי, נפלתי לדשא בכל הכוח, ובתוספת קטנה של המשקל שלו. הובלתי ודפקתי את זה - לא היה ברור מי ניצח ומי הפסיד, אבל היה ברור שאני לא יכול להמשיך כרגע, כל הגוף שלי רעד בנפילה.
אחרי כמה קרבות, מעגל סיום, והביתה.. התקשרתי לאלכס, בחורה נחמדה שתכננתי לפגוש בערב, שכל הגוף שלי עדיין כואב, אמרתי לה: תהיי מוכנה ב20:30. הלכתי הביתה להתקלח, גזמתי ציפורניים. שמתי לב פתאום כמה חשוב הגוף שלי - עד לחלק של הציפורן - כמה כבר יוצא לכם לגזום צפורניים? אבל משם דיממתי כי הן היו ארוכות מדי.
אז במה מדובר? עוד חוויה כדי לחוש משהו בכל הקהות התל אביבית? עוד חוויה של להעמיד את הפחד מולי ולהתמודד איתו? וואלה - אני כבר לא שם. השתתפתי כדי לעזור לאחרים, השתתפתי כדי לעזור לעצמי - להתפרק קצת. להגיע למקום שבו לא חשוב כרטיס האשראי שלי, או כמה בחורות זיינתי, או כמה פעמים הייתי בחו"ל. להגיע למקום שבו אני אהוב גם בתור אחד בלי חולצה ונעליים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה