מהי הצלחה?

התחלתי לחשוב השבוע על ההצלחות מול הכשלונות שלי.. בכל זאת, נגמר לו חודש - והיו לי מטרות לחודש הזה, אז הגיע הזמן לחשבון נפש, נתחיל ברע:

• לא נשארתי באתגר שיווה עד הסוף, ולכן לא תיעדתי את החוויה. 
• לא הופעתי במופע הפלייבק של הקבוצה שלי - אבל זה לא ממש היה תלוי בי. 
• עברתי לתל אביב - והזיוף קצת כיבה אותי. לתרגל עם חברי קהילת הפיק-אפ, אליה אני ממש לא מרגיש שייך, גם לא תמיד הוכיח את עצמו כמועיל, בלשון המעטה. 
• התנסתי בכמה כוח אני נותן לדבר פעוט כמו דחיה. 
• איפסתי את מונה ימי האי-אוננות פעמיים.
• שכבתי עם בחורה אחת החודש - שהמטרה היתה שתיים. 

איפשהו אם משהו התחיל בצורה ממש טובה ולא נגמר בסקס - אני מסתכל עליו בתור כישלון. אני חושב שאני בבעיה של הגדרת הצלחה: משום מה אני חושב שרק סקס הוא הצלחה, וזה ממש לא נכון - לגשת, להתחיל, להכיר, לצאת לדייט, לצחוק ביחד, להנות ממנה, שהיא תהנה ממני, להנות מעצמי! להתנשק, להתחבק, לרקוד, להחזיק ידיים, לחזור הביתה עם חיוך וטעם של עוד - כל צעד פה הוא הצלחה - גם אם כל המסע הזה לא נגמר בסקס.

טוב, אם כבר התחלנו בתהליך ההתמרה, אז נעבור לדברים הטובים:

• אני מסור לתהליך, עושה את המטלות של תומר, לא ממש חושב עליהן כמטלות, אבל הנקודה היא שאני עושה אותן, גם את הדברים שאני לא הכי מסכים איתם כמו לראות סרט משעמם.
• חזרתי לרקוד סלסה - למרות שאני לא ממש בעניינים, אני צריך למצוא מקום אחר לרקוד בו. 
• היה לי סטוץ שתיעדתי פה, יצא לי להתמזמז עם מספר בחורות שונות - שלא תיעדתי פה. 
• הכרתי מאפס כמה בנות - ויצא לי לצאת לדייטים איתן - מוצלחים יותר ופחות. 
• הצלחתי להבין את מנגנון הדחיה - והוא כבר לא ממש עוצר אותי. 
• הצלחתי להתניע מצבים עם ידידות של שנים. 
• אני כותב את הבלוג הזה! שמתעד בצורה אמיתית וכנה את כל מה שאני עושה בעניין.

מה היעדים לחודש הקרוב? אני צריך לחשוב מאתגר יותר.. 

• קודם כל, להמשיך בתוכנית של תומר - כלומר תרגול לילה לבן, פגישות איתו, לקרוא את הספרים, לראות את הסרטים, לעשות את כל המטלות. לגבי הפלייבק - יצאנו לפגרה, אז החודש אין פלייבק.
• אני רוצה להוביל בחורה לקשר ועד סוף החודש, לסיים אותו. לסיים קשר מאתגר לא פחות מלהתחיל אותו בעיניי.
• לצאת לדייט עם מישהי ממקום העבודה? יש לי קצת ספקות לגבי היעד הזה, אבל בינתיים אני רושם אותו.
• להכיר מישהי באתר היכרויות/רשת חברתית ולצאת איתה לדייט.
• כשנפגשתי עם אלכס בעיר מולדתי - הבנתי כמה העיר הזו מסרסת אותי לגמרי - פתאום לא יכלתי לפנות לאף אחת. הרגשתי כל כך צדקן, פשוט דפוק. מטרה חשובה מאד: לגשת לפחות ל10 בחורות בעיר מולדתי.

אני בטוח שהפוסט הזה עוד יעבור עריכה, וביקורת של תומר.. אבל אני אפרסם אותו בכל זאת גם עכשיו.

שיחות בפייסבוק

טוב, לשם שינוי אני אציג פה תזה שלי לגבי המין היפה (פרוייקט סמסטר שכזה), פייסבוק..

כיוון שאני נוסע לא מעט לחוץ לארץ, ומייצג את ארצנו הקטנטונת שם, אספתי לי לא מעט חברים בפייסבוק, קרוב ל1000, ואני יכול להגיד שאת כולם אני מכיר פנים מול פנים, אוהב ומעריך, על הרוב אני סומך בעיניים עצומות. כדי לשמור על קשר עם קבוצה כזו של אנשים - מזל שיש פייסבוק!

אבל הרי בימינו ידוע לי שפייסבוק הוא גם אתר ההיכרויות מספר אחד בארץ, ובעולם. אני אישית מעולם לא ניסיתי להכיר דרך שם, נראה לי קצת הזוי להתחיל להסתכל על תמונות של אנשים שאין לי שום קשר אליהם. כמובן שכשנתקלתי באיזה תמונה של חבר שבתמונה יש מישהי פוטנציאלית, ביקשתי לעשות את השידוך המתאים. לרוב זה לא הגיע אפילו לשלב הטלפון.

היום בעבודה דיברתי בפייסבוק עם מישהי (ואם הבוס שלי קורא: זה לא פוגע בעבודה בכלל, זה היה בזמן סנכרון שגם ככה לקח מלא זמן :) ), ובמשך חצי שעה דיברנו על כל נושא שבעולם. הייתי צריך ללכת לישיבה וסגרתי את השיחה. בעבודה שלי אני משתתף בהמון ישיבות - חצי מהיום שלי מבוזבז על לדבר, להתווכח ולקבל החלטות - כלומר שאני די מוצלח בעניין. אבל נחת לי איזשהו אסימון: השיחה איתה זרמה כי היא היתה בעצם המון שיחות במקביל. הישיבות משעממות כי הן ממוקדות לגמרי!

השיחה איתה התחילה ב14:00: (אני אתן את תמצית השיחה - נראה לי שהמסר יעבור)

אני: "בוקר טוב, התעוררת? ארוחת בוקר? תכיני גם לי.."

היא: "למעשה ארוחת צהרים - בהפסקה בעבודה"

אני: "טוב, אז אני אקח קינוח, איך בעבודה?"

היא: "עוד לא אכלת?"

אני: "יום קצת הזוי, בקושי קמתי בבוקר - ועד עכשיו לא ממש התעוררתי.."

היא: "וואלה? אני גם רוצה לרצוח מישהו!"

אני: "למה לרצוח?"

היא: "אנשים פוגעים לי במשכורת, זה כבר לא לעניין"

אני: "זה מאד חשוב לאהוב את העבודה שאת עושה, ולעשות אותה מכל הלב.."

היא: "אני מאד אוהבת מה שאני עושה"

אני: "אם כבר לרצוח, לרצוח באהבה, או לא לרצוח בכלל - כמו חומוס!"

היא: "חחחח" (כמה מטומטמת הגרסה הישראלית לlol)

אני: "אני צריך ללכת לישיבה"

היא: "עשית לי את היום"

אני: "שיהיה בכיף, ביי.."

מה היה פה? לא נשארנו על נושא אחד יותר מ3 שורות.. איכשהו הייתי עקבי בערך, אחרי שתי דקות קיבלתי הודעה לטלפון: "עשית לי את היום.. מתי אני רואה אותך?". התחלתי לדבר ככה גם בישיבה, להתעלם מהנושא של הישיבה ולדבר על הנושאים של כל הישיבות של כל היום, השבוע.. שמתי לב שהישיבה נורא התארכה - אבל היתה ממש כיפית. לשם שינוי אנשים לא מיהרו ללכת לישיבה הבאה!

כלומר עיקרון הסטנד-אפ (שם שאני המצאתי עכשיו) עובד! אותו נושא לאורך זמן, כמה שיהיה נושא מרתק - משעמם! אנחנו כבר לא חיים בעולם של ספרים.. היום מעטים האנשים שקוראים יותר מעמ' בויקיפדיה גם אם הנושא מעניין אותם. כולם רוצים הכל תמציתי, ורצוי כמה שיותר חוויתי. זו לא ביקורת על העולם - זה פשוט מצב קיים. כל המידע זמין לעת שאנחנו צריכים אותו - אז למה להתעקב עליו כשהוא לא מעניין?

אם אני נזכר בדייטים מוצלחים, הם היו כאלו שלא היה בהם שום רצף.. השיחה פשוט גלשה לשיחות אחרות, לא קשורות, חזרה לנושא המרכזי, ושוב גלשה, ובסוף הדייט, שהיה כבר מאות דברים לדבר עליהם, לא ממש דיברנו!

שלכם,

ד.

תרגולים עם חברי קהילת הפיק-אפ

גל ואלכס

בשבת חזרתי מהצפון, אחרי אתגר שיווה, לילה אצל מישהי (נטול סקס), ויום הזוי למדי - חזרה למרכז הארץ, למרכז העניינים, לעיר הגדולה.. אלכס התקשר: "יוצאים היום?", אמרתי "בטח, איזו שאלה. שעה?". הוא שאל אם גל גם יצטרף, ואמרתי את אותה תשובה ;).

קצת על גל ואלכס: הכרתי אותם בלילה הלא לבן בתל אביב. אלכס חשדן, ספקן, רציונלי, ואמיתי.. אם לאמר את דעתי, כנראה שהסביבה שלו דפקה לו את ההצלחה שלו עם בנות, כי במבט ראשון, נראה שהולך לו יותר טוב מרובנו, המשפט הראשון שהוא מוציא מספר את הסיפור האמיתי. עם גל הסיפור שונה, גל גדל בקיבוץ, והגיע בשלב יחסית מאוחר בחייו לעיר הגדולה. ניכר שהוא נלהב מים ההתנסויות שיש לעיר להציע. יש לו לב מדהים, ותמימות שאפילו לא אצל כל ילד מוצאים - אבל טקט אין לו בשיט, ונראה שהוא להוט יותר להשיג יכולת טקטית, מאשר איזשהו קשר אמיתי עם אנשים בכלל.

אז נפגשנו בדיזינגוף, אלכס מהדרום, אני חדש בעיר, אז הנחנו את גל להגיד לאיפה יוצאים, גל ישר אומר: "אתה חם?" - רציתי לאמר רגע, לאיפה אנחנו ממהרים? מה שלומך? מה שלומי? איך עבר עליי היום? השבוע? רבק - תהיה מינימום חבר.. אבל איפשהו הוא הוציא את כל הרצון להתחבר איתו, אז ניגש לתכלס.. שאלתי 2 בחורות שעברו מי משלושתינו לבוש הכי יפה, היא די ברחה. אנחנו לא משדרים שטוב לנו ביחד, אז איך נוכל לשדר שכדאי להצטרף אלינו? אנחנו לא נהנים ביחד.. אז אמרתי שקודם צריך לעבוד על זה - קודם כל אחווה בינינו, אחר כך אפשר לצרף לאחווה גם בנות.

never מכירים? בוא נכיר אחד את השני, נעשה קצת שטויות.. זה חימום טוב יותר, ומחבר יותר! אז הייתי צריך לתת משימה לגל - "לך תשיג לי מספר טלפון של גבר!", בידיעה שזה נשמע הזוי, ולא כל כך פשוט כמו שזה נשמע - כמה מכם הייתם נותנים את המספר שלכם לגבר שהיה ניגש ומבקש? אבל הוא כמובן סירב - "אנחנו צריכים לעשות אינטקרציות, תביא לי משימה שמערבת בנות!", הוא מאד מכוון מטרה, אין לבזבז חמש דקות בשיחה איתנו עבור משהו שלא מקדש את המטרה.. ככה חשבתי לפחות.

אז הוא ניגש לקבוצה של בנות, ושתה למישהי מהן מהמשקה - זו היתה המשימה. והוא נשאר שם עוד קצת לדסקס ואז חזר. אני קיבלתי סטירה מאחת הבנות במקום, ואלכס קיבל נשיקה בלחי - אלו היו המשימות שלנו.. סיבוב שני של משימות, כבר הלך לנו לא רע עם איזו קבוצת בנות שישבה שם.. וגל ממש שיחק אותה והשיג טלפון של אחת מהן. ואני ואלכס בינתיים התחברנו - הרגשתי הרבה יותר טוב לדבר איתו מאשר עם כל הקבוצה.

אחרי שגל השיג את הטלפון, יצאנו מהמקום, אמרתי לו כל הכבוד, ושאלתי אותו עליה - הבחור לא ידע עליה כלום, רק שהשיג את הטלפון.. הרגשתי כל כך עצוב, גם אני אהפוך להיות כזה? הלכנו למקום נוסף, אני ואלכס גרמנו לשתי צעירות לגעת לנו באוזן בתור משימה.. זה היה די נחמד, הן דיברו עם 2 בנים, אנחנו הגענו, צחקנו איתן, יכלנו להישאר - והיינו צריכים להישאר - אבל לא עשינו את זה.

חשבתי לעצמי - ככה נראה ערב תרגול? לצאת עם 2 בנים - לדבר עם 20 בנות, ולהרגיש שאין לי חברים בסוף הערב? כבר מעדיף ערב גברים בלבד. אבל אני צריך לתרגל..

משה ואלכס

ביום חמישי - יצאנו לתרגל - אלכס שכבר התחברתי איתו, ומשה שאלכס מכיר מאיזשהו סצינת פיק-אפ של דון ג'ואן (אלכס - בתור קורא נאמן - בבקשה ממך לינק). משה הזכיר לי אותי - רק עם עודף פחד. אז הלכנו ברוטשילד.. "מתחממים", ואז אמרתי די.. זה לא יכול להיות ככה - מה המטרות שלנו להערב? משה אמר שהמטרה שלו היא להתאמן על לגשת - למרות שזו לא מטרה, אמרתי בסדר. אלכס היה עם מטרה ברורה יותר לדעתי - לקבל 3 דחיות ב10 דקות. ואני חשבתי - המטרה שלי... אני צריך למצוא מטרה! אז עפתי ואמרתי: אני תוך שעה מכיר מישהי, עוזב אתכם ונשאר איתה. רציתי להכיר! לא להתחיל, לא להיות טכני, לא להגיד בסוף הערב שפתחתי שיחה עם 30 בחורות שונות ואני לא יודע כלום על אף אחת מהן.

אז הלכנו ברוטשילד - ממש נחמד שם, כמה צעירות מכרו לנו עוגיות לצורך קייטנת קיץ - והייתי חייב לנסות את המשפט של הפגישה עם תומר - עצרתי מישהי, קצת מבוגרת, היא דווקא ציפתה שאני אתחיל, ואני דווקא כיוונתי לדחייה, "תדחי אותי בבקשה?". היא חייכה, הסתכלה עליי - חשבה על זה, ואמרה: "לא!" - אז אמרתי תודה והמשכתי.

נכנסנו לפאב, לא התחלנו כלום.. אלכס אמר שהוא חייב לעשות משהו, אמרתי לו שיכוון, ואני איתו לאורך כל הדרך. אז הוא ניגש לשולחן עם 5 בנות, ואני אחריו.. אני פתחתי בעברית, איך זה ש5 בנות יושבות פה לבד? אז אחת ענתה לי שהיא לא דוברת עברית, אז אמרתי שמגניב שהיא הגיע מאמריקה כדי להיות ציונית פטריוטית אמיתית.. ממש תיאור הרגע :) - או שלא! אז שאלתי שוב, ובאנגלית.. והיא אמרה שזה מעין ערב בנות. קצת בולשיט - אבל שיהיה, דיברתי עם שתים מהבנות, על הזיוף התל אביבי, וכמה הן מרוצות ממנו בתור תיירות, והסתכלתי על אלכס שהולך לו.. אחרי כמה דקות אלכס עובר דרכי ואומר: "מצטער אחי".. אני לא ממש הבנתי מה קרה - אז פניתי לבחורה שדיברתי איתה - מה חברה שלך אמרה לו שהוא הלך ככה? היא ממש לא בסדר. ואני הלכתי גם. רציתי גם לפנות להיא שאלכס דיבר איתה.. אבל עזבתי.

משה חטף בלאקאאוט בכל נקודה בערב שהיה צריך לפנות למישהי. אז אמרתי למישהי - "הבחור פה ממש רוצה להתחיל איתך - אבל קיבל בלאקאאוט מוחלט - תעזרי לו?". היא אמרה שהיא לא מאלו שעוזרות, ואני אמרתי שאלו שלא עוזרות - גומרות לבד בסוף.. היתה לי התחושה באותו רגע שיכלתי לקחת אותה איתי הביתה.. אבל יצאנו משם.. אלכס לא ממש השיג את המטרה, משה לא ממש השיג את הלא-מטרה שלו, ואני - ממש רחוק מלהשיג את המטרה שלי.

ושוב אנחנו הולכים ברוטשילד - פתאום היה חשוב למשה להראות שהוא לא מפחד לפנות לבחורה, אבל זה נוח שהיא ממשיכה ללכת, זה הרבה יותר קשה שהיא יכולה לדחות אותך ועדיין להישאר ברדיוס של מטר ממך. נסה להידחות ולהישאר שם דחוי - this is the zen master. ואז קיבלתי טלפון ממישהי: "איפה אתה?" "אני ברוטשילד" "אולי תבוא לכאן?" "אני בא! עם חברים.." אם מתכווננים למטרה - ומתכוונים עליה - כל העולם יסדר את הדברים כדי לעזור לך להשיג אותה. ממש כמו בספר האלכימאי.

האיטלקיה

שהסתובבתי היום ברחובות תל אביב, נתקלתי באיזו בחורה יפהפיה, מבוגרת קצת, נראית קצת בדיכאון. איכשהו תמיד היתה לי היכולת הזו לזהות מי תייר ומי מקומי - שמתי לב שהיא לא מפה, ולמרות שתל אביב שורצת תיירים גרמנים, היא ממש לא נראתה לי גרמניה.. אז אמרתי באנגלית - תני לי לנחש, הגעת ממזרח אירופה כדי לבקר את חבר שלך.. אבל איך שהיא ענתה, ישר הבנתי - איטלקיה, והיא אמרה שבכלל היא עובדת ביאכטה, פרטית, של הבעלים של בנטון.

(דומה לאיטלקיה שיצאתי איתה -אבל לא קשורה לסיפור)

אמרתי לה שנצא בערב, אני אאסוף אותה מההוסטל שלה, היא הביאה לי את המספר הישראלי שלה. לא כיוונתי לקחת מספר כי שיערתי שאין לה, אבל מסתבר שהיה - והיא יזמה את הנתינה שלו. אספתי אותה, היא פשוט יפהפיה. שאלתי אותה מה בא לה לעשות - טעות ראשונה שלי, והיא תיקנה ואמרה: "well, I am yours to do whatever you want", שזה נשמע ממש מדליק - אבל הבנתי שזו תגובה לטעות, הבנתי שזה מעין תיקון שלה ולא יוזמה שלה. רק בזמן שאני כותב את זה אני מבין שהייתי יכול לקחת את זה לכל כיוון שאני ארצה.. פאקינג טעות רצינית.

יצאנו לנמל תל אביב. וואי, כמה שהיא כוסית, עיניים כחולות חודרות, וכמה שאני מסתכל עמוק יותר, היא מסתכלת עמוק יותר. היא באה עם גב חשוף, שבעיניי זה הרבה יותר סקסי מכל מחשוף שבחורה יכולה ללבוש. ואני פשוט ניצלתי כל הזדמנות אפשרית כדי לגעת לה בכתף. מדהים שאני מסתובב עם בחורה כזו, בחורות אחרות מתחילות איתי - כל בחורה שישבה ליידי שאלה "where are you from?" "what are you doing in Israel?" "can I have a light?" "Where are you going after that?" "What do you do?" ועוד חיות אחרות.. יפה שחשבו שאני תייר. הרגשתי תייר, לא בכל יום בחורות פונות אליי ופותחות שיחה איתי - אני חייב לציין, רק ששמעתי את השאלות האלו - הבנתי כמה הן שורות התחלה גרועות - גם אם הבחורה הכי כוסית בעולם תבוא ותשאל אותי מאיפה אני, בשניה שהיא תסיים את השאלה, אני כבר אחשוב עליי ולא עליה - והרי המטרה שלה היא שאני אחשוב עליה. מסקנה: שורת פתיחה נועדה שהיא תחשוב עליך, לא על עצמה - לא לשאול שאלות.

למרות כל המגע, ולמרות שהיא באה מוכנה - קשה לי למקד את הפספוס - אבל אין ספק בכלל שאיפשהו פספסתי. דיברנו על כדורגל, משפחה, צחקקנו על מה עדיף? לראות משחק כדורגל או לשבת לדבר עם ההורים.. ואז אמרנו שהנורא מכל הוא לראות משחק כדורגל עם ההורים.. היתה זרימה כיפית ביותר - היו שתיקות, לא מביכות - היו כמה בחורים שהתחילו איתה, והיא די חיפפה אותם. אבל איפשהו פספסתי את ההזדמנות.. ואני חייב למקד מה נקודת הכשל.

בשלב מסוים נראה לי שתפסתי את מיקום הידיד, לא ברור לי למה - שיצאנו משם חיבקתי אותה, היד שלי ירדה לעבר הישבן שלה והיא לא עשתה משהו כדי לתקן אותי, הסיבה היחידה שהיד שלי חזרה למעלה זה כי עברה בינינו מישהי ממול. נכנסתי לאוטו, והיא אמרה שהיא צריכה לישון כי עבר עליה יום ארוך. החזרתי אותה להוסטל שלה, וקבענו למחר..

יש לי הזדמנות שניה מחר - ואני מקווה לנצל אותה טוב יותר..

הזיוף התל אביבי

תל אביב היום ופעם:

תל אביב מציעה היום ים אפשרויות, מכל בחינה שלא נסתכל על זה: נשים, גברים, קריירה, בילויים, תחביבים, פנאי, תרבות. מרוב שהיא מציעה כל כך הרבה אפשרויות - היא למעשה חוסמת את האפשרות לבחור באיזושהי אופציה. כי אנשים נוטים לראות מה הם לא עושים, ולא מה הם עושים.

אחרי הפגישה עם תומר, יצאתי למעין דייט, עם ידידה בשם (בדוי) לימור, שלקחתי לעצמי בתור פרוייקט המרה מטווח הידידות לטווח היחסים האינטימיים, ובזמן שיצאנו, דיברתי עם מישהי אחרת, והסברתי לה שאני צריך את הטלפון שלה. דנה הסבירה לי שהיא יוצאת עם מישהו, והיא ממש into him, ואני הקשבתי.. היו לי קצת ספקות כי לפני שאני ניגשתי אליה היא צחקקה עם 2 בחורים.. מצד שני, הם לא ביקשו טלפון. היא צחקקה לה גם איתי, ורק שביקשתי טלפון היא נכנסה למצב מגננה. לא ממש התווכחתי איתה בכל נושא הטלפון, היא בסוף בחרה להביא לי את המספר, למרות שהבהרתי לה שאני נמצא שם עם מישהי אחרת, שאני מכוון להפוך לבת זוג. היא אמרה "ואם המספר שנתתי לך מזויף?", אז אמרתי לה: "הוא לא.." בביטחון מוזר כזה - הרגשתי די שיכור, הרוב מהאלכוהול, אבל גם קצת מכוח. אני יוצא עם לימור, מתחיל עם דנה - ונכון לאותה נקודה, עם שתיהן הולך לי לא רע.

חזרתי ללימור, והייתי מלא גאווה על מספר הטלפון, היא אמרה: "בוא נתקשר, נראה שהוא לא מזויף.", חשבתי על זה קצת, אם אני אתקשר, אני דופק את זה עם דנה כי מי מתקשר עוד לפני שהיא הספיקה לצאת מהמקום? מה זה החוסר ביטחון הזה? ואני דופק את זה עם לימור, כי מה לעזאזל אני מקבל ממנה פקודות? ועוד מבחן כזה ברור.. אז אמרתי לה שאם מחר היא עדיין תרצה לדבר איתה - אני אביא לה את המספר.

לימור היא על תקן ידידה ותיקה, ליוותה אותי שנים, בחורה מוצלחת, יפה, לא סקסית במיוחד, אבל משדרת עוצמה. ואני רוצה אותה - ליותר מסטוץ, ליותר מיחסים.. היא בחורה שיכולה לקחת בחור ממוצע - ולהעיף אותו לשמיים מבחינת הצלחה.. היא הבחורה שיכולה לתת לי את הדחיפה הקטנה שאני צריך בכל רגע שאני צריך. וכאן חשוב לציין, היא בת 31, והיא בתולה - היא שומרת את עצמה לחתונה - ממש כאילו הביאו אותה מהמאה הקודמת כדי להיות איתנו כאן.

אבל בדייט הזה, היא הכירה בחור שונה, בכל זאת עברתי לא מעט (וגם לא הרבה). מהרגע הראשון, מגע מגע מגע - את לא ידידה! היא צוחקת מכל דבר שאני אומר - היא מעוניינת! היא שואלת אותי על יחסים קודמים - היא מעוניינת! נכנסו למקום, היא נתקלת באיזשהו אקס שלה - והיא כבר לא מעוניינת!! הבחור מפרגן לי דווקא ומזמין אותנו לצ'ייסר, וכאן נחת לי האסימון שהוא אחד הבעלים, והיא בעצם בחרה את המקום.. כלומר אני כלי לגרום לו לקנא..

אז מה היה לנו בערב? יצאתי עם לימור, שפגשה את האקס שלה, היא איתי ורוצה אותו. אני איתה ומתחיל עם דנה. דנה זורמת איתי, וחושבת על מישהו אחר.. הרגשתי מזויף - אין שום דבר אמיתי בכל הערב הזה. וכל זה עבר לי בראש רק ערב אחר כך, שיצאתי עם 2 בחורים שגם לומדים את התחום, אבל זה כבר לפוסט אחר.

פגישה 3 עם תומר - דחיה

נפגשתי עם תומר בפגישה השלישית, אחרי יותר משבועיים שלא התראינו, ואפשר לראות גם בבלוג את הדעיכה. היתה עלייה רצינית ואז ירידה רצינית. נובע מחוסר מיקוד.. אבל לתוכן הפגישה - דחיות! ואיך לאכול אותן.. 

בוא ננסה לרגע להיכנס לראש של בחורה, מתחילים עם בחורה בין 3-5 גברים שונים ביום, כל יום! בסופי שבוע אולי יותר. מסכנה, כמה כבר אנשים היא יכולה להכניס לחיים שלה? גם אם יש לה סובלנות על, והיא רוצה לרצות את כולם, היא פשוט לא יכולה, אין מספיק זמן! אז מה היא עושה? דוחה!

עכשיו מה קורה אצל גבר נורמלי, לצורך העניין עבדכם הנאמן (שמשתדל להיות נורמלי) - אני רוצה בחורה, אני פונה לעלמה, היא דוחה מסיבותיה. אני נפגע, אני עוצר, אני חושב, אני מעכל, אני אוסף כוחות, וניגש לעלתית, והיא דוחה מסיבותיה. אני נפגע, אני עוצר, אני חושב, מעכל, אני אוסף כוחות, מאיפה שאין.. מבין שאין, ועוזב את המקום. אבל זה כל כך דפוק! הרי אם עלמה ועלתית רוצות קשר, למה לפעול נגד מה שהן רוצות? אבל הן חייבות לסנן.

אוננות והצלחה עם בנות - זה קשור?

חלק מהעניין רישום המטרות הוא גם לענות על השאלה: על מה אתה מוכן לוותר על מנת להשיג את המטרה?

 אז כמובן שרשמתי את הדברים הסטנדרטים: פחות "זמן מת", כלומר פחות טלויזיה, פחות אינטרנט, פחות לבהות בחלל בלי לעשות משהו מועיל. אני מוכן להשקיע בפעילות גופנית - זה חשוב גם לאפקט הפסיכולוגי אצלי. בשלב מאוחר יותר - אני אפסיק לעשן. אבל בנוסף רשמתי שאני מוכן לוותר על אוננות - כאן זה כבר מחיר רציני - כאן זה כבר מחיר אמיתי. הרי הזמן המת הוא מצב שאני לא מעוניין בו גם ככה, אז אין לי בעיה לוותר עליו. אוננות, פאק - מה אני אעשה לפני שינה? תחת ההנחה שאני עדיין מבלה את רוב הלילות לבד.. 

אם להיות כנה, אני עמדתי בעניין בשבוע שעבר - זה היה קל, כי ברוב השבוע לא ישנתי לבד.. ברגע שחזרתי לדירה שלי - חזר הרצון לאונן, לים הפורנו שהאינטרנט מציע - מזל שעדיין אין לי אינטרנט בדירה.. ולא יודע מה לעשות עם זה. הרי אני לא יכול לצאת כל ערב - אני פשוט לא רוצה - אני צריך לתפקד גם בשעות היום. אבל וואי כמה התפרקתי בשבת.. כביסה לסדינים דחוף. וכמה חרא הרגשתי אחרי זה - לא עמדתי ביעד כל כך בסיסי, שלא דרש שום תגובה סביבתית - איך אני אצליח להשיג יעדים שקשורים לבחורות, כשיעדים שלא דורשים אף אחד חוץ ממני אני לא משיג?

אז אני נמצא בשלב האיך - איך מוותרים על הרגל של שנים?

הגישה של תומר לעניין היא קודם לא לוותר על זה לגמרי, כי יכולה להיות לכך השפעה לא רצויה שהדרייב פשוט ירד.. כלומר אוננות במידה - מעוררת דרייב. אוננות יתר על המידה - מורידה דרייב. חוסר אוננות - מעלימה דרייב. הדעה האישית שלי יותר קרובה לגישה הסינית - אוננות היא שפיכה של אנרגיה. זה ממש מורגש אצלי, ביומיים הראשונים אין שום אפקט, אבל אז פתאום אני קשוב יותר לסביבה, אני קשוב יותר לעצמי, אנשים סביבי קשובים יותר לי.

עכשיו כדי לא להיות מאלו שסותמים את הרצונות שלהם לטובת רציונל טהור - חשוב לענות השאלה: למה כן לאונן? 

כי פרשתי מאתגר שיווה באמצע ולא מרגיש הכי שלם עם זה. 

כי הייתי אצל חברה טובה ותיקה והרגשתי רע להוביל את הסיטואציה למצב מיני. 

כי הייתי צריך איזושהי הצדקה מהצד שלי לכך שאני מרגיש חרא, כלומר להגיד שאני מרגיש חרא בגללי ולא בגלל ההיא ממסיבת הבריכה, לא בגלל אתגר שיווה, לא בגלל אף אחד אחר! הרגשות שלי תלויים רק בי.

מעתה אני הולך לספור ימים ללא אוננות בבלוג, וכמו בסרט "לא יכול בלי", וכשאני אגיע ל30 ימים רצוף ללא אוננות, אני מפנק את עצמי בנסיעה לחו"ל - מעין מתנה על a job well done. נכון לעכשיו אני עומד על 2 ימים. אחלו לי בהצלחה.

לסיום, קליפ שאומר הכל.

 

שיתוף בבלוג

קשה קצת לשתף בבלוג מה שעובר עליי, אבל חשוב לי לציין שזה פוסט קשה במיוחד לכתיבה, עם אנשים שאני לא רואה, לא מכיר, לא יודע. נכון שזה בעילום שם, למעט אילו שמודעים למי כותב, אבל בכל זאת, מדובר בזהות שלי. לפעמים יש לי תחושה שאנשים מסתכלים עליי ומזהים אותי. אני חוזר לעצמי אחרי שניה ואומר שאין מצב. כל הבלוג מהווה מבחינתי מעין מבחן הסביבה - לאימות של מה שעובר לי בראש.. לוודא שאני לא מבלף את עצמי.
אני פונה בבקשה לקוראים - אמתו אותי.. זה חשוב לי.

מסיבת בריכה, ההיא עם החבר

וידוי קטן - למדתי בטכניון. המשך וידוי - הטכניון הוא פחות או יותר המקום היחיד שאני מרגיש שייכות אליו.. לא לעיר בה נולדתי, לא בערים השונות בעולם בהן טיילתי, לא לעיר בה אני גר עכשיו. למעשה לכל מקום יש לי סוג של סלידה מסיבות כאלה או אחרות, יש גם המון דברים שאני אוהב בכל מקום. אבל המקום שאני שייך אליו - הוא ללא ספק - הטכניון!

לרגע בוא נסיר סטיגמות מסוימות על הטכניון: הטכניון מלא בבחורות כוסיות, זורמות, שלא ממש דופקות חשבון בנוגע לצרכים המיניים שלהן. בוא נאמר שיהיה לבחור הרבה יותר קשה להיכנס לקשר רציני עם בחורה מהטכניון בתקופת מבחנים מאשר לקבל אותה ללילה או שניים. מסיבה של הטכניון כוללת את כל מה שמסיבה צריכה להכיל. ואין כמו מסיבה שאומרת לסטודנטים - עכשיו נגמר הסמסטר - עכשיו - חוגגים! 

אתמול בלילה ביקרתי בחיפה, אחרי שוידאתי שאני יכול לישון אצל חברה טובה.. והיא אמרה שהיא מתכננת לצאת למסיבה - מסיבת סיום הסמסטר של הטכניון - ומי אני שיסרב למסיבה של הטכניון בבריכה. רק שלא ממש היה לי בגד ים, וגם אם היה לי, אני לא בדיוק מאושר מאיך שאני בלי בגדים.. מסקנה אישית: צריך לעבוד על זה! עוד! תמיד!

אז הגעתי בכל זאת למסיבה, בין הבודדים שלבושים באופן מלא, בין הבודדים שאינם שיכורים, מדהים שאני עדיין מרגיש שייך! אתה יכול לעזוב את הטכניון, אבל הוא אף פעם לא עוזב אותך. פגשתי כמה אנשים שאני עוד מכיר, שתיתי קצת, ואז החלטתי לנצל את המצב - יש פה פאקינג ים בחורות חצי ערומות שמתפרקות אחרי סמסטר מתיש - איך אפשר שלא לנצל את המצב?

הרגשתי מותש, יום עבודה, מעבר דירה, מריבה עם חבר, ואמרתי לעצמי: "איזה עוד תירוצים יש לי הערב לא לעשות כלום?". מדהים איך טיפת מודעות יכולה לעשות את ההבדל.. הרי אני רוצה להכיר מישהי, אני רוצה לבחור מישהי, אז למה פתאום שזה מגיע ללעשות משהו בנידון, יש אלף דברים אחרים שעולים? חדל התנגדות.. התחלתי להתבונן בסביבה - קשה לבחור אחת מתוך 30 שרוקדות סביבי, יש מעין תחושה שאם עם הראשונה לא ילך, האחרות ישימו לב ואז איבדתי את כולן.. על מנת לבטל את זה, החלטתי לעבוד לאט יותר.

קניתי משקה, והתחלתי לדבר עם בחורים.. רקדתי תוך כדי הליכה, ופניתי לבחורה סקסית בטירוף בבגד ים שלא משאיר מקום לדמיון: "את בטח לומדת תעשיה וניהול.. רק בחורה משם יכולה לפזז ככה ואז לקום בבוקר למבחן", היא אומרת: "וואי - איך ידעת?", אמרתי לה שזה עניין של נסיון, אפשר לזהות מקילומטרים מי שזוף מאור שמש, ומי שזוף מאור של מסך מחשב. בטכניון זה מוגדר סוג של ירידה - אבל היא חייכה קצת, ואמרה: "אז אתה בטח לומד מדעי הים לפי השיזוף שלך..", אמרתי לה שאני את הלימודים שלי כבר סיימתי - בשלב הזה, כבר דאגתי לשים את היד שלי על הצוואר שלה.. ואז (כמובן!) הגיע החבר שלה, מחבק אותה חיבוק של דוב ואומר לה משהו באוזן - כבר הבנתי שזה יותר נועד להעיף אותי מאשר להתעניין בה.היא חייכה אליי, והלכה איתו.. ממש סיפור חיי - החיוך אליי, הסקס למישהו אחר.

בשלב הזה הייתי צריך לאגור כוחות - חשבתי שעוד אכזבה תשבור אותי טוטלית. הלכתי לקבוצה של אנשים שאני מכיר, רקדתי קצת איתם, שהם בבריכה ואני בחוץ - חשבתי שזה יטעין אותי, זה רק החליש אותי - לחזור לאיזור הנוחות - מחליש! מה לעזאזל הולך פה? מה אני עושה לא בסדר? התיישבתי בדשא, ניתחתי את הריקוד - מה הולך פה? היא היתה איתי, לא היתה לה הזדמנות ראשונה לקחת צעד אחורה, והנה אני לקחתי 10 צעדים אחורה, העובדה שיש לה חבר הפחידה אותי עד כדי כך? כבר חשבתי פשוט ללכת אליה, ולדאוג לריב איתו - ללכת מכות איתו - רק כדי שהיא תצא לי מהראש.. כמה קללות עוברות לי בראש עליה.. למה היא זורמת איתי אם יש לה חבר?

לילה לבן של אלון - הסטוץ הראשון שלי

אחד היעדים לחודש הזה הוא להביא שתי בחורות שונות אליי לדירה החדשה למטרת סקס, אחת סטוץ, ואחת למערכת יחסים, כמובן שלא בהכרח, אבל זו ההתכווננות. כיוון שבמהלך השבוע אין לי ממש זמן להתעסק במשהו שאינו עבודה (ולמרות זאת אני מוצא זמן לפלייבק, לתומר, ולדבר עם בחורות ברחוב), יישום היעד מיועד לסופי השבוע בלבד.

אז ביום חמישי, לילה ראשון שלי בדירה החדשה, שעדיין הדירה די ריקה.. דיברתי עם מישהי שאני מכיר, די מדליקה - ואמרתי לה שתבוא ונרים כוסית לכבוד הדירה החדשה - היא די זרמה איתי, ואז נכנסה בה איזושהי רוח רעה. היא הגיעה ממסיבה ביפו, עד לרמת גן, ואז התקשרה להסביר לי שהיא לא מטומטמת והיא מבינה לאן הרוח נושבת, והיא לא מוכנה לעשות דברים שלא מתאימים לה. נזכרתי בכל עניין ריקוד החיזור - היא לקחה צעד אחורה, אני צריך לקחת צעד כפול.. אז אמרתי לה שלא משנה, אני כבר אצא לחגוג עם חברים שלא נכנסים לסרטים בגלל שעברתי דירה. כנראה שהצעד הזה היה לא מספיק, אז היא אמרה שהיא לא יכולה להבטיח כלום - אמרתי לה שתחזור ליפו, אני יצאתי. נורא התבאסתי באותו ערב. אבל הבטחתי שזה לא יחזור על עצמו.

יום שישי, קניתי עוד קצת דברים לדירה, בדרך דיברתי עם כמה בחורות אבל לא התקדם מזה משהו רציני מדי. איבדתי את יכולת המשחק.. הכנתי קצת שיעורי בית של תומר, קראתי ספר, ראיתי סרט.. עדיין הרגשתי לא ממש מסופק! היה נורא קשה לי לשחרר את מה שקרה בחמישי בערב.

בשישי בערב איכשהו לכל מי שאני מכיר היו תוכניות שלא כללו אותי בתוכן - מעין תוספת בדידות לדרמה שהייתי בה גם ככה. לרגע התחלתי כבר לחשוב שאולי לעבור לעיר הגדולה היתה טעות.. חבר אחד סיפר שהוא הולך ללילה הלבן של אלון, אז אמרתי יאללה - לפחות זה משהו לעשות.. והוא כמובן ציין שצריך להירשם מוקדם יותר, אבל לי לא היה ממש מה להפסיד בעניין - זרמתי.

הגעתי מוקדם, נתקלתי בכמה בחורות שאני מכיר יותר או מכיר פחות, ואיכשהו דווקא בחורה שאני לא מכיר, שגם לא נראית הכי טוב, משכה אותי קצת, נקרא לה שרון. מבטים בנוהל - מבט ישיר בעיניים, מחבק, מתעניין, מצחיק שכבר מהמבט אפשר להגיד בדיוק לאן הדברים זורמים - כל המילים הן סתם בשביל הפרוטוקול, המבט הוא סוגר העסקה.

הלילה הלבן התחיל, ושמתי לב שבחורה שיצאתי איתה פעם, ונורא נפגעתי ביחסים איתה - היא די זלזלה בקיום שלי סביבה - גם השתתפה בסדנא הזו. נכנסתי קצת להיסטריה, איך אני מתמודד איתה שם? איך אני מדבר עם אחרות שהיא שם? חשבתי פשוט לחזור הביתה. אבל ניתקתי את עצמי לרגע מכל הבלאגן בראש, ואמרתי שבאתי לכאן לצורך מסוים, ואין לצורך הזה שום קשר אליה, אני לא רוצה לחזור אליה. היא לא רוצה לחזור אליי. אז למה אנחנו צריכים להפריע אחד לשני בחיים? אנחנו פשוט שנינו באותו מקום, כל אחד ומטרותיו.

התחלנו בסדנא - תכלס די נחמד - אני ממליץ להשתתף לפחות פעם אחת - ואולי גם רק פעם אחת כי מעבר לזה כל התהליכים הופכים למשעממים. מדהים כמה אני יכול ללמוד על עצמי מפשוט להתנתק מכל התדמית שלי של הרציונלי, היציב, החכם, ומכאן כמובן - המעביר ביקורת.. מספיק להשים כיסוי עיניים ולהגיד - עכשיו אני כאן, לא שופט, לא מבקר, לא חושב אם זה נכון או לא - פשוט מתמסר. אבל הסדנא זה לא נושא הפוסט, מי שרוצה - שילך להשתתף.

בהפסקה הראשונה עמדתי בפני דילמה - עם מי אני הולך לדבר? יש בחורות שעושות לי את זה יותר ופחות - והסטטוס שלי היה שאני יכול לדבר עם כל משתתפת. אז חשבתי אם לאבד את כל האפשרויות וללכת על הבחורה השווה ביותר. או ללכת על בחורה פחות שווה? זה נורא הזכיר לי את הקטע מהסרט של ג'ון נאש - נפלאות התבונה, משפט הבלונדינית במתמטיקה - אם כולם ילכו על השווה ביותר - כולם יצאו מאוכזבים - עדיף שאף אחד לא ילך עליה ואז כולם יצאו נשכרים. ממש תורת המשחקים באומנות החיזור. אז ישבתי ליד החבר שהזמין אותי לבוא, וסימנתי לבחורה שדיברתי איתה לפני שהתחילה הסדנא לבוא לשבת ליידי. היא שאלה איפה אני גר, ואמרתי לה שברמת גן - ואז היא אמרה שהיא חשבה לבוא אליי אחר כך - לא רציתי להראות נסער מדי - אז עניתי לה "נראה כבר..", למרות שמבחינתי, אפשר היה כבר לסגור את הסדנה ולחזור - הרי בשביל זה הגעתי. מסקנה חשובה: לא להאיץ דברים - לתת להם לקרות בקצב שלהם.

שמתי לב שאני מדבר נורא בשקט כדי לא למשוך את תשומת הלב של ההיא שיצאתי איתה. אז כדי להתמודד עם זה, ניגשתי אליה - אמרתי לה "ערב טוב" והיא שאלה אם אפשר לקבל חיבוק ולעשות סולחה.. אמרתי לה שבכיף ושתהנה במהלך הערב. הזכרתי לעצמי - אני משוחרר ממנה, ולא מעוניין להישאב שוב. היא משוחררת ממני - וקרוב לודאי שרוצה סיבוב נוסף של להכניס אותי לסרטים.

התחיל החלק השני של הסדנא, שהיה נחמד, דאגתי שלא לעבור אף תהליך עם הבחורה שאני מחזיר איתי הביתה, וכמובן גם עם האקסית שלי. היו שם מספיק בחורות אחרות לעבור איתן את הסדנא. אז עכשיו שהיעד בטווח השגה, אפשר להתחיל להירגע ולהנות מהסדנא.. למדתי קצת על עצמי, היה משעשע לראות איך דברים מתקדמים - המבטים הפוליטים שרצו ביני ובין כמה בחורות בחדר.. ניגשתי לאחת הבנות שגרה בצפון, שאני כל כך מתגעגע לשם, אז אמרתי לה שאני אגיע לצפון, אני אראה לה כמה מקומות מוצלחים.. והיא אמרה: "איך? אין לך את הטלפון שלי.." אז עניתי לה: "זה לא משהו שהוא לא בר תיקון.." והוצאתי את הטלפון שלי, שהיה בלי סוללה (כמובן!), אז אמרתי לה - "טוב, כנראה שזה לא בר תיקון.." וצחקנו על זה קצת תוך כדי שאנחנו הולכים לשולחן רישום ורשמתי את הטלפון על דף.. ממש old school.

שמתי לב שהבחורה שצריכה לחזור איתי הביתה ראתה, וחשבתי שאולי זה ידפוק קצת את העניין, אז חשבתי לעצמי - זה הזמן לעזוב, לפני שאני אדפוק את הכל. סימנתי לה שתבוא ליציאה - אמרתי לה שתתארגן, אני אעשן סיגריה בינתיים ופורשים.

"באוטו שלי או שלך?"

הבחורה היתה קצת מוזרה בעניין, שאלה אותי אם אני רוצה לשתות משהו לפני כי יש לה אלכוהול באוטו.. נורא מוזר - אם נוהגים, קודם שותים?!@ אמרתי לה שיש לי אלכוהול בבית.. הגענו אליי הביתה באוטו שלי. הגענו אליי, התחלנו להתמזמז והיא אמרה שהיא מרגישה קצת מסריחה כי היא רקדה בסדנא המון והזיעה - אז הצבעתי על המקלחת.. ואמרתי לה שבינתיים אני מעשן סיגריה - שמתי לב שזה אחלה תירוץ כדי לא להגיע למצב שאני אומר: "אני מחכה לך." שנשמע ממש רע.

סיימתי את הסיגריה, הגעתי למיטה, היא הגיעה במגבת.. בחורה מוצלחת - יודעת לפתות. פתאום הבנתי שאני לא יודע איך קוראים לה - וואי כמה שאני נוראי, אני עם בחורה ערומה במיטה, אנחנו כבר בחצי דרך, ועכשיו אני חושב על איך קוראים לה? אז החלטתי שקוראים לה שרון. שרון - הסטוץ הראשון שלי. היה נחמד, לא להיט.. אבל נחמד מאד בשביל בחור שגר אצל ההורים חודשיים.

The morning after

למקרה שזה לא היה ברור - הגענו ברכב שלי, הרכב שלה נשאר שם - אז היא נשארה ללילה.. וקמנו בבוקר - ועכשיו הקושי האמיתי - מעולם לא היה לי סטוץ.. אז אני מבין שמטרת הסטוץ היא הסקס, אבל מה לעזאזל עושים אחר כך?!

נראה לי קצת אבסורד הסיטואציה, ואז לה לא היה נעים שהיא לא יודעת איך קוראים לי, אז היא אמרה: "שכחתי איך קוראים לך.." וחשבתי לעצמי: "ידעת פעם?!" אבל בפועל אמרתי "נעים מאד, ד'.. ואת?". אם להיות כנה, זה קצת הרס את כל הילת הסטוץ.. כלומר - מה זה חשוב איך קוראים לי ולך? את שרון כי אני החלטתי.. ואני הבחור ההורס שהכרת מהלילה הלבן..

בחזרה אליה לאוטו

הייתי כבר להוט לכתוב את זה בבלוג, אז הסעתי אותה לאוטו - היא שאלה לאן אני הולך, ואמרתי לה שאני הולך לבית קפה, אז היא שאלה אם אפשר להצטרף, ואמרתי שלא כל כך מתאים, תוך כדי שאני שם את היד על הצד הפנימי של הירך שלה.

בשבוע הבא אתגר שיווה!

ד.

פלייבק 2 - אז מי אני בעצם...

ביום שני הלכתי לפגישת הפלייבק השבועית שלי - לפחות לחודש הקרוב נראה שאני אתמיד בעניין. אנשים נורא מעניינים - ומצחיק איך לגלם דמות בסיפור של מישהו אחר, עוזרת לי לגלות דברים על עצמי. מה גם שהמשתתפים האחרים מעניינים ומתעניינים.

בדרך לפגישה קניתי יוגורט - וכשהמשכתי ללכת ברחובות נוה צדק, חשבתי לעצמי: "לעזאזל! אני מטייל פה ועוברות ים בחורות, ואני לא עושה כלום בנידון!" - נכון, זו לא בדיוק היתה המטרה שלשמה התכנסתי, ונכון שתכלס, אני צריך להגיע לאנשהו - אבל וואלה, למה אני צריך להיות מנוכר? בפגישה עם תומר הבהרנו את עיקרון השמש - אני צריך להאיר על העולם תמיד - ולא בשביל צורך בתגובה מסוימת.

ואז מרפי הגיע - לפתע לא היו אנשים ברחוב, די התעצבנתי על המצב, אז חזרתי לחנות היוגורט והתחלתי לדבר עם המוכרת, כמה שהמקום נחמד, ניחשתי שהיא מדרום תל אביב, אז צחקנו קצת על איך זה לגור בתל אביב ושאני עובר לגור באיזור בקרוב.. היא די אהבה את היציאה מהיחס הרגיל מהלקוחות של להיות מוכרת - כלומר אפשר להתחיל איתה חופשי ואין לה ממש לאן ללכת, היא במשמרת. הבנתי פתאום למה הרבה חברים שלי אוהבים להתחיל עם בנות בתפקיד - בעיקר נותנות שירות בצורה כזאת או אחרת - הרי היא לא יכולה לדחות אף אחד.. במקרה הגרוע ביותר, היא פשוט תתן שירות פחות טוב!

לפני הפלייבק בזמן שאני יושב עם המשתתפים בחוץ, התחלתי לדבר עם האנשים, על TED, על אירופה, על החיים. מסתבר שאני איש שיחה לא רע.. איכשהו, כל פעם חוזרים לשאול אותי - מי אני? כל בחורה שפיתחתי איתה שיחה - תמיד הגיע לנקודה של "מי אתה?" - נורא מטריד אותי שאין לי תשובה של משפט אחד לעניין. אני צריך לנסח משהו בעניין.

בשיעור פלייבק עצמו הייתי די פסיבי - לא טוב! - צפיתי בכולם ולא ממש סיפרתי משהו או השתתפתי במשהו, עד שהמנחה פחות או יותר אמר לי "תשחק!", המזל שלי שהוא אמר גם לעוד מישהי חדשה בעניין. ועוד יותר נחמד איך השחקן מושך אליו את הסיפור המתאים. אז מישהי סיפרה סיפור על המשיכה שלה לבחורים בעייתים, ועל הצורך שלה ביציבות - וכמה היא רוצה להתחתן. אז אני ועוד משתתפת חשבנו על רעיון, בו אני אשחק את החנון, והיא את הכוכבת. גם כן משחק - אני משחק בתפקיד הזה רוב חיי.

בתור הדמות הראשית, היא התעניינה בי מאד, כי אני שידרתי יציבות, וכל הזמן שאלה מה עוד יש לי להציע, אני חשבתי איך עוד אני יכול לנסח את המילה יציבות.. אני בטוח! אני נוח! אני יציב! אני אתעניין בך! אני אדאג לך! מצחיק שאיכשהו שאמרתי את זה, הבנתי כמה סתמי ומשעמם זה נשמע.. הרי בעצם בכל מה שאני אומר אני משדר: אין לך זכות קיום בעד עצמך - את לא יכולה לבד - תהיי איתי, אני כבר אדאג להשרדות שלך בעולם. כמובן שהיום אני כבר הרבה יותר מזה - אבל היה ממש שיקוף טוב עבורי לראות למה השתפרתי.

זו היתה הצגה קצרה אבל מאד חזקה - ויחד עם כל השאלות של "מי אתה?" גרמה לי לחשוב איזו דמות אני בחיים שלי? הבחור הבעייתי? הבחור היציב? הבחור המשעמם? הבחורה?! לא יודע.. נזכרתי קצת בסרט שראיתי - הבית הספרדי - על בחור שמספר את הסיפור של כמה דמויות ממדינות שונות והוא בעצם מכיל את כולן. אני צרפתי, אני ישראלי, אני ספרדי, אני יציב, אני מעניין, אני שערורייתי.. אני כולם וכולם אני.
ואחרי פריקת מתח זו - בו נחזור ביחד למציאות.. לנשום :)

אחרי השיעור, דיברתי עם חבר על מישהי שהוא הכיר לי, שהייתי אמור להיפגש איתה, ונורא הזנחתי את העניין.. למרות שהיא הראתה סימני עניין בטלפון, ולא מעט.. לא התקשרתי, לא עשיתי כלום.. פשוט איפשהו אני רוצה שהיא תהיה בסטנד-ביי.. כמו שאני הייתי לכל כך הרבה אחרות. ניבזי? נכון! מתאים לי כרגע.. אני מניח שכל עוד אני מרגיש צורך לפצות על תקופות עבר - אני אהיה נבזי מדי פעם. אני מניח שזה יעבור לי שאני אצא מההורים שלי ואחזור לחיים סדירים עם פרטיות מסוימת.

ושיר שעובר לי בראש עכשיו:



בפוסט הבא - תרגול עם שותף.

שלכם,
ד.

פגישה שניה עם תומר

שאני חושב על זה, עברנו לא מעט מאז הפגישה הראשונה. הבאתי אותה בפתיחה. ועכשיו אני מתחיל לדאוג להסיר את הקשיים בהשגת המטרות. חתמתי חוזה שכירות ואני עובר לאחד הפרברים הקרובים לעיר הגדולה.. קל"ב! יש לי יעדים די שאפתניים לחודש הקרוב, ואני חושב שאני אעמוד בזה. החברה מהלילה הלבן ממש תומכים, גם בתרגול, גם הציעו לעזור במעבר דירה.. וכמו שנאמר: אני מתחיל הכי מהר שאני יכול - ולאט לאט מאיץ.

סופ"ש הזה חשבתי שאני צריך לחנוך את הדירה החדשה - מקווה שאני אספיק להעביר את הכל. ואז היעד מאד ברור - להביא מישהי לדירה.. הרי כבר הולך לי לא רע בכל מה שנוגע להשגת טלפונים, אז הגיע הזמן להתקדם. אבל עכשיו תומר הגיע, אז אני אמשיך את הפוסט אחר כך.

הפגישה עצמה:
דף המטרות - עברנו, שיפצנו, תיקנו, שינינו, הוספנו.. פתאום נחת לי האסימון שחשוב שהוא יהיה מנוסח בצורה המפורטת ביותר שרק אפשר. לא בנקודות, אלא ממש בפרטי פרטים, כי ככה בנות מדברות.. וכי ככה, אין מה לעשות, מבינים טוב יותר. מהגישה האישית שלי - אני חושב שפירוט הוא חשוב כדי שאני לא אוכל להתחמק ולהגיד שהתכוונתי למשהו אחר.

עברנו על שאלת המליון דולר.. למה אני רוצה להשיג את זה? אני חייב לציין - זה כל כך בסיסי! - יש לי נסיון עם בחורות, אני רואה שאני פשוט מתפקד יותר טוב בחיים שאני עם קשר זמין! אז למה אני רוצה להשיג את זה? כי זה גורם לי לתפקד טוב יותר.. הכי פשוט שיש! יש עוד כל מיני סיפוקים קטנים מסביב של הערכה והכרה מהסביבה, תחושה של שליטה ובלה בלה.. אבל אישית - מה שעושה לי את זה - זה רמת התפקוד בזמן שאני לא "לבד".

למדנו את משחק החיזור/ריקוד החיזור - לא, לא מדובר בטנגו.. פתאום הבנתי כמה טעויות היו לי במערכות יחסים קודמות שהיו לי וגם עם בנות שרציתי איתן קשר, אבל די דפקתי את העניין, אפילו בחתונה היתה טעות כזו.

לסיכום - זו רק פגישה שניה - ואני ממשיך לגלות שיש כל כך הרבה שאני לא יודע.. 

הזנחת הבלוג? זה רק זמני

מתנצל על חוסר העדכון, אני עובד בימים אלו כמו מטורף, אבל יש המון חדשות.. ואני מבטיח לעדכן בסופ-שבוע.

בוא אני אכיר לך מישהי..

שמתי לב לתופעה מוזרה בשבוע האחרון, המון חברים, בעיקר גברים, רוצים להכיר לי מישהי. הניתוח הפסיכולוגי/סוציאולוגי של העניין אומר שהם בעצם רוצים אותי בסביבה שלהם, ודואגים לכך שאני אהיה מאושר אם אני אהיה שם. אבל נעזוב לרגע אנרופולוגיה בגרוש..

חבר שלי שרוצה לפתוח סטארט-אפ דיבר איתי על הרעיון, ואיכשהו על הדרך עלה העניין של להכיר לי מישהי, אני די זורם בעניין - למרות שאני מעדיף "להשיג את זה לבד", אולי בגלל שלא מתאים לי אחר כך לדווח על הקשר למי שהכיר, אולי בגלל שזה נראה קצת פתטי שיטת השידוכים.. אבל בעיקר כי מישהו אחר עשה בשבילי את העבודה של להביא את המיועדת למצב שהיא מעוניינת בי. שזה בדיוק מה שאני רוצה ללמוד בכל התהליך - איך לגרום לבחורה להיות מעוניינת בי? כל המטרות שלי מדברות על זה.

בעבודה יצא לי להכיר באחת הפסקות הסיגריה בחור מעפולה, נשוי+, שבינתיים לא ממש דיבר על מישהי ספציפית, אבל מעוניין בגדול לשדך לי את אחת החברות של אשתו מהמרכז. 

והhighlight, חבר טוב שלי התחתן השבוע, שהוא הזמין אותי לחתונה הוא ציין שיהיו שם המון רווקות, וגם אמר שהוא רוצה להכיר לי מישהי בצורה "מבוקרת", עד עכשיו לא ברור לי כל כך מה הבקרה הזו כוללת, אבל זרמתי עם העניין. שהגעתי לחתונה ישר סרקתי את המקום. היה מאד נחמד, אכן המון רווקות.. משום מה הוא הושיב אותי בשולחן שכולם זוגות, ככה שהבנתי שהיא לא שם. קצת לא ברור - אבל התמודדתי. כל הזוגות דווקא היו סבבה, שותים בכיף, רוקדים בכיף, ומאד להוטים שאני אכיר מישהי.  

התחלתי לרקוד עם מישהי מדליקה, אחרי כמה שירים פשוט עזבתי אותה - הזעתי בטירוף וכבר לא ממש היה אכפת לי לחזר אחריה, שהיא תחזר אחריי או כל דבר אחר - עניין אותי להגיע למקום מאוורר ולהתייבש! בריקוד הבנתי שחשוב שאני אוביל, וגם שהיא טועה בהבנה של ההובלה שלי - לתקן אותה! שעזבתי היא די עקבה אחריי, עד שהיה ברור לה שאני לא מעוניין שהיא תעקוב אחריי. ובזמן שהתאווררתי קצת, חשבתי שאולי החתן רצה להכיר לי אותה, הרי הוא מכיר את הטעם שלי בבנות, וממש הגיוני שזו היא. התבדתי...

במהלך החתונה היתה א. לוגיסטיקה שדאגה להושיב את כולם במקום, לדאוג שכולם מרוצים מהאוכל וכו', תיארתי שהיא אחות של הכלה או חברה טובה.. בשלב מסוים החתן הציג לי אותה בתור החברה הכי טובה של הכלה, ואותי לה בתור החבר הכי טוב שלו. אז חשבתי שאולי לזו הוא התכוון. ברגע שזה כל כך מאולץ ומתוכנן, כאילו הוא אמר לנו: "אתם חייבים לאהוב אחד את השניה", כבר לא היה לא לי ולא לה משהו קונקרטי להגיד אחד לשני. אז אחרי שתיקה מביכה, התחלנו לדבר על הזוג המאושר, כמה אנחנו אוהבים אותם, כמה אנחנו רוצים שיהיה להם טוב, וניצלתי את ההזדמנות לזרוק - "וגם לנו" כדי לנטוע איזשהו אלמנט של שיחה בינינו עלינו. עכשיו שכבר פתאום היא הסתכלה עליי, ואני הסתכלתי עליה בעיניים כמו שרק אני יודע.. we had a moment, ואז כמובן שזה היה חייב להיעצר - אחד האורחים הציק לה באיזו שאלה לוגיסטית והיא התנצלה ועזבה כדי להתעסק בענייני החתונה.

בדיעבד חשבתי על כמה משפטים שיכלתי להגיד לה - איך לצאת מהשתיקה המביכה, הרי אני כבר מומחה בעניין, ומשום מה היה לי בלאק-אאוט מוחלט בעניין. כל הערב בכלל רמת התפקוד שלי לא היתה מזהירה, יכול להיות בגלל עודף התרגשות. בכל זאת אחד החברים הטובים שלי מתחתן.

אחרי שהיא עזבה ניגשתי לבחורה שרקדתי איתה קודם, ואמרתי לה: "אל תגידי לי - קטיה.." (זה אחלה דרך לשאול איך קוראים לה, בלי שאלה!) והיא אמרה שלא, אז אמרתי "לנה!", והיא שאלה איך ידעתי - טוב האמת שבחתונה רוסית, מגוון השמות של בחורות מוגבל לxנה או xיה. אבל נורא אהבתי את הפרנציפ, להוביל את השיחה גם שהיא בעלת הידע בעניין. והיא שאלה "ומי אתה?" אז הסברתי שאני ד', וכל דבר שאני אגיד מעבר לזה מסוכן מדי - אז עדיף שנישאר ככה. בדיעבד כנראה שנורא הפחדתי אותה כי היא די הפסיקה עם השאלות. אבל שאלתי אותה "מתי אני אוסף אותך מחר?" - היא ענתה "אבל אני לא מכירה אותך!" ובמקום למנף את כל הסיטואציה, איכשהו זה די התפקשש. באסה!

בסה"כ למדתי שאפשר לגשת לבנות גם בלי שורת התחלה שתגרום לה להישאר לשיחה, אפשר פשוט לרקוד, או פשוט ללכת ביחד לאותו כיוון, מספיק מבט עיניים כדי להגיד מה אתה רוצה ומספיק מבט עיניים שלה להגיד אם היא בעניין או לא.

בין כל ההמולה - לא הכרתי את ה"שידוך המבוקר" - כנראה בקרת יתר מצד הזוג המאושר! טוב - יש עוד זמן לעניין.

מטרות - חלק ב'

אתמול בלילה מתוך שעמום קראתי את הבלוג שלי - את פוסט המטרות ליתר דיוק, וחשבתי רבות על העניין. הרי בעצם המטרה הזו לא ממציאה איזשהו רצון שלא היה שם קודם. זה לא שאם מישהו היה אומר לי את המטרה שלי לפני חודשיים אז הייתי אומר לו: "וואלה אחי, נשמע טוב, אבל לא מתאים לי..". העניין הזה מוביל אותי לאיזשהו משבר:

אם תמיד רציתי את זה ואין לי - למה שפתאום יהיה?

הרי עם כל הכבוד לתומר (ויש כבוד) - הוא לא אלהים, הוא אפילו לא מעורה בחיים שלי, הוא נפגש איתי שעה בעשרה ימים. כמה כוח כבר יש לו לעניין? אני זה שחי את החיים שלי, אני נמצא עם עצמי מסביב לשעון - אני זה שיכול לגרום לזה להיות או לא להיות.

אז פתחתי את הדף שבוא רשמתי את כל הדרך אל המטרה, ויש שם את החלק של הקשיים, ושם רשמתי לא מעט קשיים, פחדים, התנגדויות וחיות קואצינג' אחרות:

• אני עסוק מאד - לא יהיה לי זמן לזה.
• אני אהיה שחוק אחרי כמה כשלונות - או ליתר דיוק - דחיות.
• אני גר אצל ההורים כרגע, ולא חושב שזה קוסם לבנות.
• אני לא מרוצה במיוחד מאיך שאני נראה - למרות שעברתי שינוי מאד רציני בשנים האחרונות ואני הרבה יותר בסדר עם איך שאני נראה בימינו - כלומר אני מקבל את מה שאני רואה במראה. אגב, משהו שמאד עזר לי ניתן לראות כאן.
• אין לי יותר מדי נסיון עם בנות - ואלו שכן יש לי נסיון איתן, כבר לא איתי, אז כנראה שאני לא משהו.

בינינו (כלומר ביני לשאר הקוראים) - כל הרשימה הזו זה סתם בולשיט.. הפחד האמיתי שלי הוא:

ומה אם אני אצליח במטרה ואאבד את כל הדברים הטובים שיש לי כרגע?

וואלה, יש לי לא מעט הישגים בחיים כרגע, מה אם המחיר של להצליח עם בנות הוא לאבד את ההישגים הקיימים?

כלומר הנסיון לשמר את הקיים הוא המעצור הכי רציני שלי לגבי השגת המטרה. הקיים ידוע, בטוח, נוח.. המטרה - הרי אף פעם לא היה לי את זה - אולי אני סתם רוצה את זה כי כולם אמרו שזה נחמד ולי אישית זה לא מתאים? אז מה אני אגיד אחר כך?כרגע זו אחלה פנטזיה, אני חושב שאם תהיה המטרה אני אקום כל בוקר עם חיוך על הפנים וכל יום יהיה מוצלח יותר מהיום שלפניו - ואם זה לא ככה?

בעוד שאני כותב את זה, אני חושב איזה מעצור קטלני, ואומר כהרגלי: התמסרתי כבר - אז יאללה, עד הסוף. וכהרגלי, אם אני לרגע רואה שאני סוטה מהמטרה - אז אני מקשה אותה טיפה, ככה שלא יהיה לי זמן לסטות שוב.

מטרות ביניים:

עד סוף החודש (יוני) לחזור לרקוד סלסה.

עד סוף החודש (יוני) לשכב עם שתי בנות.

יש לי קצת בלאק-אאוט, אני אשמח לעזרה מהצד שלכם.. 

תאטרון הפלייבק

חלק מהמשימות שלי הן לאתר להירשם לקורס תאטרון פלייבק, אז מצאתי את עמרי שמעביר סדנה במתנס נוה צדק. מקום קסום.. המון בנות מטיילות להן, ועדיף תכלס לטייל שם ברגל, אז זה יוצר מעין סביבה אופטימלית לפתוח שיחה עם בחורות ברחוב.

אז בעודי מחפש את מתנס נוה צדק אחרי שהחנתי את האוטו, השעה היתה קצת מאוחרת אז פחות אנשים הסתובבו ברחובות, וחנויות התחילו להיסגר. אז נכנסתי לאחת החנויות, פניתי למוכרת ואמרתי: "את נראית כמו אחת שיודעת איפה מתנס נוה צדק.. ספרי לי". אין פה שאלה בכלל, די ציוויתי עליה להגיד לי, וראיתי שהיא לא יודעת, אבל היא לא אמרה שהיא לא יודעת, היא יצאה איתי מהחנות, הסתכלה מסביב, עצרה מישהי אחרת ושאלה אותה.. והיא כבר אמרה לי.

מה למדתי מהעניין הפעוט הזה? לא חיפשתי לפתוח עם המוכרת, הייתי גם ככה די לחוץ בזמן. אבל הגישה של "אין שאלות!" ממש עובדת. הרי היא בקלות יכלה להתעלם ממני, להגיד שהיא לא יודעת, או כל תגובה אחרת שמשמעותה "תן לי לסגור את החנות ולעוף הביתה". אבל אתגרתי אותה, היא נראית כמו אחת שיודעת, אם פתאום היא לא - אז וואלה, היא נפלה.

ונעבור לחלק האומנותי של הערב, הגעתי למתנס, הכרתי את עמרי פנים מול פנים, שילמתי על חודש מראש, והכרתי את אלו שכבר הספיקו להגיע - אני חייב לציין, העמידה בזמנים של אנשים "רוחניים" פשוט נוראית! - אלו שהגיעו הן ארבע בנות, בגילאים שונים, כולן ישבו מסביב לשולחן אחד בחוץ, ואני מתיישב בשולחן ועמרי מציג אותי. ישבתי משלב רגליים - טעות ראשונה. נתתי לעמרי להציג אותי ואותן - הגעתי למסקנה שאולי זה בסדר הוא יציג אותי, אבל שהן תצגנה את עצמן זה בטוח עדיף, שתהיה נכונות לתקשר איתי. בסה"כ היה נחמד, אנשים פתוחים למדי, ממקומות שונים מאד בחיים מתכנסים יחד כדי להביע את היצירתיות שלהם.

אז מה קורה שם באמת?
הפרנציפ הוא כזה: אחד מספר סיפור, והשאר שחקנים שמאלתרים שחזור של הסיפור שלו. זה פלייבק על רגל אחת.
אחרי כמה תרגילי חימום ושבירת קרח, כל אחד סיפר סיפור קצר מאד, שני משפטים לכל היותר ושלושה משתתפים אחרים אקראיים שיחקו את הסיפור שלו. או אולי שיחקו מעין תגובה לסיפור שלו. הדבר דורש יצירתיות בזמן אמת - וזה כיף!

אחרי זה למדנו מהי מקהלה, קבוצה של ארבעה אנשים שחוזרים על משפט קצר כמה פעמים, כל פעם בטון אחר, ומספרים את הסיפור של המספר, והפעם ספרו סיפור שלי - הסיפור של הבחורה מהלילה הלא לבן. ויפה הוא שלפעמים יוצא מישהו מהמקהלה ומתפקד כגיבור שמנהל דיאלוג עם האחרים, כאשר האחרים תמיד עונים לו את אותו המשפט, רק בטון המתאים למה שהוא אמר.

כל החלק של להיות צופה בסיפור שלי באנשים שאומרים את המילים שלי, בטון אחר, בתנועות אחרות, מאד מאד חזק, מלמד המון. ראיתי פתאום כמה אני יכול לצאת חזק מהסיפור הזה, וכמה אני יכול לצאת חלש ממנו.. וזו בעצם בחירה שלי איך אני רואה את הדברים.

ועכשיו הגיע תורי להיות משתתף במקהלה, בסיפור של בחורה נחמדה - על חתונה שהיתה בה. פתאום כל המשפטים שהיו לי בראש להגיד למקהלה שהשתתפה לא התאימו, מדהים איך פתאום מופיע בלאק-אאוט טוטלי ברגע שצריכים את היצירתיות. אז זרמתי עם שאר המקהלה במשפטים שלהם. אז שבסוף עוד איכשהו מצאתי איזה משפט דפוק להגיד, וכולם זרמו איתי עליו דווקא.

עד שכבר היה סיפור שהייתי בתור צופה בסיפור של מישהי אחרת והיתה הזמנות להביע משהו מקורי, היו לי המון רעיונות, ומישהי מדליקה לגמרי ניגשה אליי ואמרה אם אני רוצה לשחק איתה ברעיון שלה, ועניתי שיש לי את הרעיון שלי דווקא.. בסוף לא אני ולא היא עלינו לבמה - באסה! פעם הבאה אני חייב לנסות את זה.

ואיך כל זה קשור לחיזור לעזאזל? לפי דעתי אפשר ללמוד מפלייבק המון - אנשים מספרים סיפורים אמיתיים מהחיים שלהם, ויש שם הרבה יותר בנות מבנים. והן כולן פתוחות להביע את עצמן בצורה כנה יותר מרוב הבחורות שנשאל ברחוב. אז זו הזדמנות להכיר צד קצת יותר אמיתי בחיים של בנות - מה עובר להן בראש! חוץ מזה, אם צריך להביע יצירתיות בלפתוח שיחה עם מישהי תוך שניות מהרגע שאני רואה אותה, אז זה מקום נפלא לתרגל את העניין.

הגעתי למסקנה שאני טוב יותר בלספר סיפורים מאשר לשחק באלו של אחרים - אולי יש לי בעית הקשבה?