אמרתי לנורית שאני אוהב אותה.. פשוט, כמו בסרטים, ״אני אוהב אותך״ - בלי יותר מדי קונצים. במקום לחייך או לשמוח, היא נהייתה לחוצה, כל כך לחוצה שהתחילה לבכות.. ניסיתי להבין מה קרה? הבנתי שהמשפט הזה עורר אצלה איזשהו זיכרון לא במקום אבל ניסיתי לדמיין מה בדיוק קרה שם ולא עולה לי לראש סיטואציה מתאימה.
עזבתי אותה לרגע.. הבחורה בוגרת ומדהימה וידעתי שאם אתן לה רגע להירגע היא תתאפס על עצמה - וכך היה. היא באה אליי וסיפרה לי על ההסטוריה שלה, על אקסיות, על גברים שהתאהבו בה, על חוויות לא נעימות שקשורות למשפט. תוך כדי הסיפורים התנגן לי השיר הזה עם המילים הכל כך מתאימות ברקע...
הסברתי לה: אני לא מצפה למשהו בחזרה כי אמרתי את זה.. בסה״כ חשוב לי להגיד שאני אוהב אותה. אני גם לא מבטיח שלמה שאמרתי יש איזשהן השלכות מבחינתי.. זה לא אומר שאני לא אפגע בה - אולי אפילו להיפך.. ״אנחנו תמיד פוגעים באלו שאנחנו אוהבים״ עבר לי בראש..
היא אמרה שהיא גם אוהבת אותי, אבל היא לא אוהבת להגיד את זה כי זה משפט שמייצר ציפיות אצל הצד השני.
היא אמרה שהיא גם אוהבת אותי, אבל היא לא אוהבת להגיד את זה כי זה משפט שמייצר ציפיות אצל הצד השני.
What is love?
אם אני לא מצפה לכלום שאני אומר שאני אוהב, ואני לא רוצה שהצד השני יצפה לכלום - אז למה להגיד בכלל את המשפט הזה? איזו תכלית יש למשפט אם הוא לא מקדם איזושהי מטרה? ובכל זאת היה חשוב לי לאמר אותו... ואחרי תיאום ציפיות לגבי חוסר ציפיות, גם לה היה חשוב לאמר אותו.
הגעתי למסקנה ששמיעת המשפט פשוט מגשימה את הצורך בלהיות נאהב ואמירת המשפט מגשימה את הצורך לאהוב - שני צרכים בסיסיים ביותר של האדם, כמעט כמו אכילה ושתיה.
