welcome 2012

אהלן אהלן,

עבר לא מעט זמן מאז כתבתי פה לאחרונה. אני במערכת יחסים כבר קרוב לשנה ולא יוצא לי כבר להיות בתחום החיזור - כל פעם שאני רואה בחור מתחיל עם בחורה בפאב אני חושב לעצמי אם הוא למד, או שאולי הוא מתרגל עכשיו, או שהוא עבר את התהליך לבד, ואני די מתגעגע לעניין. מדי פעם אני מכיר חברים רווקים ששואלים אותי איך מצאתי את חברה שלי אז אני מפנה אותם לבלוג.

היום אני מוצא את הידע רלוונטי להמון תחומים אחרים בחיים.. ניסיתם פעם לקבוע פגישה עם פקידות של מנהלים בדרגים גבוהים? זה עניין לא פשוט! זה כמו חיזור, רק שהמצב ההתחלתי הוא דחייה ולא מאוזן מבחינת כוחות. אז מתחילים במעט היכרות כדי לאזן את הכוחות ואז מבקשים פגישה עם המנהל - שכמובן עסוק חודשיים קדימה - ומקבלים את התגובה הכייפית של "אני אבדוק איתו ואחזיר לך תשובה". אז אני מוציא את הקלף שלי ואומר: "אני אשמח אם הפגישה תתקיים לפני הפגישה עם המנכ"ל בשבוע הבא, זה לא הכרחי, אבל אם נוכל לסנתז את המידע מהפגישה איתו זה יוכל לעזור לנו להציג את עמדתו טוב יותר" --- פתאום הלו"ז התרוקן, הוא יכול להיפגש איתי בכל יום שאבחר בשבוע הבא.. שאני מגיע לפגישות האלו, חשוב ממש לפלרטט עם הפקידות, לא ברמה של לקבוע דייט, אבל ברמה מספקת כדי שאני אתקשר להבא, השיחה תתחיל בחיוך שלהן. אז הידע אכן שימושי בכל תחומי החיים.

אני במהלך החודשיים האחרונים התפטרתי מעבודתי על מנת להיות סטודנט במשרה מלאה. ויתרתי על האוטו שלי כי הוא היה שייך לעבודה. אז בעצם אני בלי רכב ובלי אוטו - שמתי לב שזו מעין תופעה מחזורית אצלי -- שנה שעברה שללו לי את הרשיון וזו תופעה דומה ולא היה לי כסף כי בזבזתי המון על מוניות. באופן שונה משנה שעברה, העניין לא משפיע עליי בצורה רגשית.. ועניינים לוגיסטים נפתרים די בזריזות - עשיתי רב-קו! ונהג האוטובוס אפילו אמר לי מזל טוב על כך..

אני מאחל לכולם שנה אזרחית חדשה טובה, מוצלחת ומלאת חוויות! 

תומר - פגישה אחרונה

אני עכשיו מחכה לפגישה האחרונה עם תומר שתתחיל בעוד כמה דקות, במקביל צופה בהשקה של אייפון 5 (כן, אני שייך לכת של אפל) וחושב על מה שעברתי מאז הפגישה הראשונה עם תומר. אפילו קצת לפני, שרק הכרתי את תומר לפני 3 שנים בפסטיבל פשוט הראשון שלי. הרבה מים עברו בנהר מאז - ונראה כאילו אני חושב על מישהו אחר.

אני יודע שזה נשמע כמו פרסומת לתומר, אבל וואלה, כרגע לא אכפת לי כל כך, אני במוזה הכייפית שלי: אני היום בקשר הכי טוב שהיה לי מימיי, כבר תשעה חודשים. בחורות שאני מכיר שנים מבקשות ממני עצות לגבי בחורים שהן דלוקות עליהן ושואלות איפה הייתי לפני שנתיים ולמה אף פעם לא היה בינינו משהו.. התשובה שלי לשאלה הזו היא: זה לא משהו שקשור אליך - הייתי צריך לעבור תהליך, עברתי אותו ועכשיו אני תפוס, אבל אם תתאמצי, אולי עוד יהיה משהו. בחיוך כייפי כזה, קצת מתנשא, קצת מובך, בקיצור - 100% אני.

אני אכתוב את המשך הפוסט אחרי הפגישה...
פגישה אחרונה היתה, אז מה אני לוקח משם...

נראה לי שבשורה תחתונה, אני שלם יותר עם עצמי. אני בן אדם, וכבן אדם, תמיד ארצה להשתפר, זה חלק מהפונקציונליות שלנו. אז (תומר, שים לב) תמיד יש לאן ללכת, ותמיד יש לאן להגיע - תומר לימד אותי את משפט הטנטרה הנגדי של "אין לאן לרוץ ואין לאן להגיע" - זה די נחמד שהאמת הזו מספיק עמוקה כדי שגם הניגוד שלה יהיה אמת.

אני חושב שהעולם מספק לך הזדמנויות להתפתח:
בתחילת דרכי עם תומר, אמרתי לו שאין לי זמן לקשר, ומאז... הפכתי להיות הרבה הרבה יותר עסוק, תואר שני, עבודה במשרה מלאה, צרות משפחתיות, נסיעות לחו"ל - בדיעבד, אז הייתי עם לו"ז פנוי לגמרי... אז עכשיו אני כבר לא מקטר על זה שאין לי זמן למרות שהלו"ז צפוף - אני בוחר מה לעשות עם הזמן שלי.

תמיד הייתי מהמפנקים בקשר, קונה מתנות, יוצא למקומות יקרים.. ניתחתי עם תומר למה אני עושה את זה - מסתבר שבתפישה שלי זו דרך להרשים. אני לא חושב שאני אפסיק לרצות להרשים - אבל אני חושב שאני מודע לעניין יותר, ועכשיו יכול לעשות את זה מבחירה, ולא באיזה אוטומט בלתי נשלט.

חשבתי על למה לא שיתפתי יותר על הקשר שלי בבלוג, יש לי כמובן את הסיבה שבת הזוג שלי קוראת את הבלוג, ועוד כמה חברות שלה גם כן - אז לא הייתי רוצה שהכתוב פה יעבור תרגום בלי שאני שם להגן עליו. מעדיף שבת הזוג שלי תשמע ממני את הדברים. אבל הסיבה היותר רצינית היא שנהייתי במהלך הזמן קנאי לפרטיות שלי - יכול להיות בגלל הבלוג, לדעתי זה קשור יותר לעניינים משפחתיים.

מה הלאה?
במהלך הדרך פיתחתי המון תחומי עניין: פלייבק, בורסה (השקעות), סלסה ובצאטה, חזרתי לשחק בלגו. החיים שלי  עשירים בפעילויות ואני נהנה מכל רגע. אני אמשיך לכתוב בבלוג מדי פעם, פחות עליי ויותר על מה שאני רואה.

רגשות - מה זה בכלל?

לאורך חיי, תמיד הייתי טיפוס מחושב להפליא, יודע לתעדף מצבים, לקבל החלטות - לפעמים קשות, והכל בצורה רציונלית, תחת שיקול תועלתני מופתי. במהלך לימודי המתמטיקה שלי למדתי אפילו על מצבי קצה של בחירת תועלת. לדוג' אם ניקח את "דילמת הרכבת": נניח שאתם בקטר רכבת שלא יכול לעצור, ועליכם לבחור בין נסיעה בנתיב א' בו יש 3 אנשים כבולים למסילה, לבין נתיב ב', בו יש איש אחד כבול למסילה - כלומר השאלה היא: להרוג אדם אחד או שלושה?. התשובה הטריוויאלית צריכה להיות: "להרוג אחד". התשובה היותר תועלתנית תהיה: "מיהם האנשים הכבולים למסילה?", אם מדובר ב3 אנשים זקנים שחיו חיים עשירים ומלאים ובמסילה ב' תינוק שלא הספיק לחיות? אם מדובר ב3 רוצחים סדרתיים מול אמן גאון? כאן כבר התשובה נהיית קשה יותר.. 

איפשהו סטיתי קצת מהנושא, אבל לא באמת, כל מצבי הקצה האלו נועדו להראות דבר מאד בסיסי: אי אפשר לקבל החלטה רציונלית טהורה בלי לכלול בתוכה אלמנט רגשי. מתמטיקאי מפורסם אמר: "פתרון צריך להיות יפה, אחרת הוא לא הפתרון הנכון" - כמובן שהוא לא ידע להגדיר יופי. אז איך מביאים רגש לידי ביטוי? 

תומר תמיד העיר לי שאני לא מדבר מספיק רגש, ותמיד עניתי לו בציניות: "באמת?", הוא אפילו הביא לי רשימת רגשות שאני אתחיל להשתמש בה - השתמשתי, אבל אחד הדברים המדהימים ברגש זה שברגע שהוא בא לידי ביטוי -- הוא נעלם! שאני אומר למישהי: "אני כועס עליך", מיד שאני מסיים את המשפט - אני כבר לא כועס! נסו את זה.. ואני משתדל להיות עקבי במה שאני אומר, איך אני יכול להגיד משהו שלא יהיה נכון בשניה שאני אסיים לאמר אותו? זה מתאים יותר לבחורות :)

מחקר קצר שלי מהימים האחרונים העלה שיש 8 אמוציות בסיסיות, ועליהן רוכבות כל הרגשות שאנחנו (בני האדם) מרגישים..



אז איך מדברים רגשות? האמת שאין הרבה הבדל בין רגש למחשבה, המחשבה מובילה לרגש כל כך מהר, שזה לא באמת  משנה אם אומרים "אני חושב ש..." או "אני מרגיש ש...", אבל שבחורה שומעת יש הבדל. בחורה ממוצעת גם מדברת יותר ב"אני מרגישה ש..."

איפה אהבה מוגדרת בכל זה?
אז זהו, שאהבה זה לא רגש, אין אף מודל שמגדיר אהבה כרגש, אהבה זה צורך, אהבה זה ערך. תשוקה זה רגש, שמחה זה רגש.. אהבה מוגדרת באיזורים של המוח הקשורים לצרכים הבסיסיים: לאכול, לשתות, לנשום, לאהוב, להיות נאהב.. והנה אחלה סרטון לסיום שיציג את זה:




השאלה הכי טובה ששאלתי היום...

למקרה שזה לא ברור מכל הבלוג - אני נורא אוהב ללמוד על מודלים להתפתחות אישית, ובכלל מודלים לצמיחה. במהלך השנה האחרונה אני מנהל מעין סשן ביומן שלי שנקרא "שאלת היום" - במהלך יום רגיל יוצא לי לדבר לא מעט, וכחלק מהדיבור - יוצא לי לשאול לא מעט שאלות.

עכשיו תגידו - רגע, שאלות זה ההיפך מהצהרות, ושאנחנו מדברים עם בחורות, צריך לדבר בהצהרות - וזה נכון, עדיף הצהרות - אבל לא חושב שבחורה תפסול מישהו על שאלה חכמה, כזו שהיא גם תצטרך לחשוב עליה, לא "מאיפה את?" או "איך קוראים לך?" --- שאלה כמו "מה את הכי אוהבת בחברות שלך?" תגרום לה לחייך, לחשוב על זה, לענות לך, ולרצות לדעת למה שאלת..

אז אני שואל את עצמי בכל יום "מה השאלה הכי טובה ששאלתי היום?"

גיליתי המון דברים על עצמי, למשל:
רוב הפעמים שאלת היום שלי היתה מופנית אליי ולא אל מישהו אחר. שאלות בנוסח: "למה התנהגתי ככה?"
חלק מהפעמים שאלתי שאלה שחשבתי שידעתי את התשובה אליה, והסתבר לי שלא ידעתי. עכשיו למה לשאול שאלה אם אני חושב שאני יודע? לרוב כי רציתי ליישר קו עם נמען השאלה - מעין וידוא הריגה.

מבחן הדיוטי פרי

הבטחתי שאני אכתוב מהו מבחן הדיוטי פרי, לדעתי אחד המבחנים החשובים - למדוד את יכולת התקשורת. מה גם שמדובר במבחן מחשבתי, כלומר לא צריך עכשיו למלא שאלון וכו', פשוט להריץ שאלה אחת בראש:

אם הכרת מישהו/י בדיוטי פרי לפני טיסה, והלכת למטוס, ומסתבר שהטיסה שלכם מתעכבת בכמה שעות - האם הוא/היא ירצו לבלות את הזמן הזה עמך? האם תרצה לבלות איתו/ה את הזמן הזה?

אם ענית לא לאחת מהשאלות - ברכותיי - יש לך בעיית תקשורת! כמובן שישנה האפשרות שאתה עייף מדי, מוטרד מדי ועוד מיני תירוצים. אבל בינינו, אף אחד לא באמת ישן שהוא מחכה למטוס שלו, ותכלס, סופרים את השניות לעלייה למטוס - במטוס ישנים, נחים, חושבים, קוראים - לפני כן, סופרים את השניות.

חשבתי על מבחן הדיוטי פרי, אפשר ליישם אותו בחיזור, ובכלל ביומיום ממש יפה - זה לא סתם ניסוי מחשבתי - אפשר לממש אותו! שנמצאים במעלית, בתחנת אוטובוס, בהמתנה לשירות לקוחות, לרופא - בקיצור, בזמן המת - האם אני רוצה לתקשר עם מי שיושב ליידי? האם הוא רוצה לתקשר עימי? זה הזמן להתאמן על זה. לא בכל יום, לא בכל הזדמנות, לא צריך ליצור מצב של שחיקה - אבל כן להיות מודע לעניין.

עקיצה ב20 שניות

היום יצאתי לתרגל עם תומר, אחרי המון זמן שלא תרגלתי להתחיל עם בחורות. נכון, תמיד יש את השיחות השוטפות עם בחורות שהן חברות של חברות של חברות.. אבל כבר המון זמן לא התחלתי לדבר עם בחורה זרה ברחוב - שכחתי כמה אני אוהב את זה! ההשתטות, תחושת ההישג - ממש התגעגעתי לזה מסתבר.

כהרגלו בקודש, תומר הסביר מה התרגיל להיום: "אנחנו עובדים בגישה ישירה, במטרה לחדור.. לא במטרה לקבל דחיה, לא במטרה לתרגל פתיחה, אלא לפרוץ את האוטומט.." - אני חשבתי בהתחלה, כרגיל... גישה אותנטית, מקורית, בלי משחקים, פשוט לפנות ולשפוך את מה שיושב לי בלב בזמן אמת - אבל לא! זה היה הרבה יותר אקסטרים, זה זה - רק יותר מהיר, צריך להפגין הרבה יותר נוכחות, לדבר הרבה יותר, ביותר עוצמה - בקיצור, להיות יותר גבר!

תומר הדגים על בחורה, אני גם הפגנתי את היכולת שלי - ואז ראינו מישהו שאני מכיר, אז היינו צריכים לזוז.. בדרך שהלכנו ברגל באבן גבירול, עצרנו ברמזור כדי לעבור צד, ותומר אמר לי להסתכל עם בא לי על הבחורה שעל האופנוע..

3,2,1 - go!
אמרתי לו שנראה לי שאין מצב להספיק ברמזור ירוק להוציא טלפון - אפילו לא הספקתי להסתכל עליה ואז תומר התחיל, באמצע מעבר החציה, שאנשים עוברים, המכוניות מחכות לרמזור שלהם, היא על אופנוע, לבושה בקסדה, אז לא ראו את כל הפנים, אבל הגוף היה מדהים...

תומר: "אני רוצה את הטלפון שלך.. רגע, אל תגיבי מהאוטומט! אני בדרך כלל לא עושה את זה ככה.. פשוט אני קצת לחוץ בזמן, וברור שגם את (מסתכל על הרמזור ומצביע על העובדה שהיא על אופנוע בדרך לאנשהו).. בדרך כלל זה השלב שהיינו שואלים את כל שאלות הג'דייט - אז סמכי עליי, עברתי.. שניה אני אוציא את הטלפון - יאללה אני רושם.."
והיא פשוט נתנה את המספר!

תוך כדי שהוא מדבר כולם במכוניות מסתכלים עליו בהלם מוחלט - איך הוא מעז לעשות את זה!? והוא בשלו.. אני מסתכל על הבחורה - מרשימה ביותר! אני בהלם מאיך שהוא מדבר איתה.. והיא מקשיבה - הוא פשוט הביא אותה לנוכחות מוחלטת ברגע איתו, היא שכחה שהיא ברמזור, על האופנוע, בדרך לאנשהו..

הרמזור הספיק להתחלף לאדום, המכוניות צופרות, היא עומדת שהרמזור שלה ירוק - ותומר רושם את המספר. שואל אותה מה השם - ושומר את המספר.. כל הסצנה לקחה 20 שניות! (בכל זאת - כמה זמן יש להולכי רגל רמזור ירוק?) נראה שאיכשהו הזמן התמתח כדי להכיל את כל הסצנה הזו.

אני נשארתי כל שארית הפגישה שלנו בהלם - פשוט חוויה לספר..

תומר - תותח!

אני ומערכות היחסים בחיי - ביקור מחדש..

לפני שאני מתחיל לחפור - סתם כאנקדוטה: יפה לתרגם את המילה revisited לעברית - ביקור מחדש. לפני המון זמן כתבתי פוסט יפה שמתאר את מערכת היחסים שלי עם הגברים בחיי, בעצם האנשים שהשפיעו על חיי והפכו אותי לגבר שאני היום.

היום אני כבר פחות בפיק-אפ, אבל עדיין יש המון גברים בחיי: הבוס, הקולגות, החברים ללימודים, החברים בחיים הפרטיים, החברים של בת זוגי. עקב כך שהלימודים מתחילים לקבל פחות פן לימודי מקצועי ויותר פן מאתגר אני פתאום מתחיל לגלות כל מיני תכונות שחסרות לי במערכות יחסים עם גברים - אני מניח שהתכונות חסרות לי במערכות יחסים בכלל, אבל עם גברים פשוט נורא קל להבחין בחוסרן.

קודמתי בעבודה לפני שלושה חודשים, לתפקיד רוחבי שדורש ממני לתקשר עם המון אנשים כל יום במקום לשבת מול מחשב עשר שעות ביום. התפקיד כשלעצמו לא מאתגר במיוחד - אני טוב בתקשורת עם אנשים, במיוחד עם אנשים שרוצים ממני משהו - אנשים באים עם בקשה, אני פותר להם את הבעיה והם מרוצים ממני. נשאלת השאלה: האם הם זוכרים אותי לטובה? האם הם בכלל זוכרים אותי? הבחנתי בתופעה מעניינת שבנות שפונות אליי בדרך כלל יכתבו על הפניה מכתב תודה לבוס שלי - גברים לא עושים את זה, למה?

הבוס שלי, שעקב הקידום שלי נהיה פחות הבוס שלי ויותר יועץ שלי - פונה אליי בעשרות הצעות ייעול ביום, ועכשיו אני, פתאום מרגיש תחושת אי-נעימות לדחות רעיונות שלו - בסופו של דבר, תודות לו קודמתי. יחד עם זאת, מדובר בעבודה שלי, ואני חי אותה כבר שלושה חודשים, אז מי הוא שיגיד לי מה טוב לי? אני לא מפגין מספיק אסרטיביות בעניין.. איכשהו נראה שהרצון שלי נבלע בין כל הצרכים של אחרים ממני. אני איכשהו עדיין מצליח לצאת מהעבודה מוקדם, ולהשקיע בעצמי מחוץ לעבודה.

בלימודים איכשהו השלכתי את הדמות שלי בעבודה לאותו תפקיד בלימודים, מעין "אני שם כדי לפתור בעיות של אחרים, אבל לא של עצמי" - אבל רגע, גם אני סטודנט בדיוק כמו האחרים במסלול, אני לא סיימתי את התואר. גם פה חסרה האסרטיביות הזו - למזלי, בלימודים אני מוצא את עצמי מתייעץ עם אחרים גם כן, שמעירים לי שאני לא אסרטיבי מספיק, או שאני לא משקיע מספיק, ופשוט דואגים לשמור שתהיה לי מודעות גבוהה להתנהגות שלי.

ובזוגיות? איפשהו גם שם נתתי לעצמי להפוך למעין "פותר בעיות מדופלם" - כאילו שאין לי משלי.

יש איזו נקודה שקשה לי להתמקד בה - אולי אני בורח ממנה - יש לי מאות חברים ברחבי העולם, ואיכשהו לאחרונה אני מרגיש שאין לי כוח אליהם, אבל אלו חברים שלי - איך זה יכול להיות שאני לא רוצה להיות עם אנשים שאני מחשיב כחברים? חשבתי המון על המושג של חברות לאחרונה, מה זה להיות חבר שלי.. אני צובר חברים בשפע, ומרגיש בודד יותר..

שגרתי לבד בחיפה, בחיי ההוללות - הייתי חי בסגנון מועדון קרב: חברים חד פעמיים - יוצאים, מבלים, מכירים, וזורקים אחרי שימוש של שבוע - בנות, בנים - כולם היו אצלי אותו דבר, ולהכיר כמה שיותר.. כאילו אני נמדד בכמות החברים שיש לי בפייסבוק. הייתי נוסע לחו"ל ומכיר חמישים אנשים שונים בשבוע. אבל יש הבדל בין תחילת קשר להמשכו!

בתחילת הקשר סגנון היחסים הוא "show me yours and I'll show you mine" - כלומר תבדר אותי ואני אבדר אותך.. איפשהו במהלך העניינים, כיוון ששכחתי מה זה חברות לטווח ארוך, שכחתי שהעניין הזה צריך להפסיק מתישהו.. והמשכתי לבדר.. עד שנמאס לי להיות ליד החברים האלו - כי כמה אפשר לבדר כבר? נמאס ממבחן הדיוטי פרי (עליו אני אעשה פוסט בנפרד) - אני רוצה חברות בה אני יכול להיות עצמי.

אז התחלתי להיות עצמי - לא בידור להמונים, כבר לא מכיר אנשים על ימין ועל שמאל - באופן מפתיע, החברים נשארו, אפילו רצו להיות ליידי יותר, כאילו פתאום גילו צד חדש בי - אבל זה היה פספוס, כי חלקם ראו בזה פשוט סוג אחר של בידור - שהתמדתי ב"להיות עצמי" - חלק נעלמו.. אבל חלק נשארו! מסתבר שיש לי חברים אמיתיים.

פסטיבל פשוט - הפעם עם בת זוג

בעצם הרומן שלי עם שפת החיזור התחיל הרבה לפני הבלוג, שהכרתי את תומר בפסטיבל פשוט לפני יותר משנתיים. פסטיבל פשוט הוא פסטיבל בו יש לכל אחד את הזכות להיות בעירום. יש סדנאות מדליקות - תומר העביר סדנה שנקראת "משחק החיזור", ואני השתתפתי. עברתי מעין חוויה אישית אינטנסיבית במיוחד בפסטיבל לפני שנתיים.

הפסטיבל לפני שנתיים
דאגתי לבנות את האוהל שלי רחוק מכל "שכונת אוהלים", ליד עמותת הנודיסטים - שהיו סנובים ולא התערבבו עם אף אחד - גם אני לא רציתי להתערבב עם אף אחד. החוויה של להיות עירום היתה לי קשה מאד - הבגדים שלי הם הייצוג שלי, הם עושים את זה טוב יותר מהגוף שלי שאז הייתי עוד פחות מרוצה ממנו. איך בכלל אפשר לחשוב על לגשת לבחורה ערום לחלוטין, שהכרס בולטת, ואין איזו חולצה מכופתרת ממותג ידוע שתפצה על זה? היה לי קשה מאד.

בסדנה של תומר הייתי צריך לדבר עם בחורות שאני עירום, ומולי הן עומדות עירומות גם כן. הבנתי שכולם - כולם! - סובלים מבעיות עם הגוף שלהם, אבל כמובן שבעיניי הבעיות שלי הכי רציניות. איכשהו הצלחתי לתקשר, למרות שלא באמת הייתי נוכח בשיחה, חשבתי יותר מה הן חושבות עליי - איך הן מסתכלות עליי.. אז יצאו לי מילים מהפה, ואז תומר עבר ליידי ואמר שהמבט שלי מפחיד ומדכא --- ברור שהוא מדכא, כנס לי לראש ותראה מה אני חושב, נראה אותך לא מדוכא!

איכשהו יצאתי מכל הפסטיבל בשלום, עם המון מודעות לגוף שלי ולשיפורים הנדרשים - ובאמת לקחתי את העבודה הזו ברצינות, ושיפרתי המון דברים. מומלץ בחום לכל אדם לחוות את הפסטיבל - גם בלי הסדנאות - מדובר בחוויה מאד עוצמתית - להתמודד עם הגוף.

הפסטיבל שבוע שעבר
בת זוגי המדהימה החליטה שהיא רוצה ללכת לפסטיבל שוב. היא כבר היתה שם, אבל הפעם זה שונה, היא מגיעה עם בן זוג. יש הבדלים מהותיים ביני לבינה בחווית הפסטיבל הקודמת - אני התבודדתי, התביישתי.. היא היתה מרכז העניינים, נראית מצוין ובוחרת עם מי היא רוצה לבלות את הערב. כיוון שהיא רצתה ללכת במקור, החלטתי ללכת הפעם בסגנון שלה - הפסטיבל היותר חברתי ופחות אישי.

הקמנו את האוהל שלנו באחת השכונות, וכבר כולם מכירים אותה ומדברים כאילו מדובר בחברים ישנים. אותי כמובן, אף אחד לא הכיר. היא הציגה לי כמה מהאנשים, הייתי בשקט רוב הזמן - חצי מבחירה. בערב הראשון הערתי לה שמפריע לי שגברים אחרים נוגעים בה - היא שאלה: "אז מה לעשות עם זה? שאף אחד לא יגע בי בכלל?" ואני כבר מתורגל היטב בעניינים כאלו: "אני לא רוצה להתחיל לדבר על מקרים - את יודעת מי נוגע ולמה הוא נוגע - תפעילי את שיקול הדעת ותחליטי אם זה מפריע או לא". 

ביום חמישי עזבנו את הפסטיבל לחתונה שהוזמנו אליה, בדרך לחתונה התחלתי עם חברה של הכלה - ניקה - בת זוגי זרמה עם הרעיון ומסתבר בדיעבד שזה אפילו די הדליק אותה. אני כל הזמן התייעצתי איתה לגבי לאה, האם יהיה לנו כיף איתה? איך כדאי שנהיה איתה? פתאום כל עניין השלשות הפך ראלי למדי - בת זוגי מרגישה בטוחה מספיק שאני אחזור להיות איתה - אז לא מפריע לה, ואפילו מדליק אותה שנבלה יחד עם אחרות. כמובן שהיא דאגה להבהיר כמו בחורה טובה: "אני שומרת לעצמי את הזכות להתעצבן כאילו לא אמרתי שזה מדליק אותי".

חזרנו לפסטיבל, הפעם עם איזה טעם חדש - לחפש בחורה לשלשה.. התחלנו לברור את האפשרויות, משום מה לא מצאנו מישהי שחשבנו עליה, כנראה שעזבה באמצע. באופן מוזר למדי, למרות שלא ממש ניהלתי שיחה עם אנשים אחרים - נקשרתי לשכנים שלי, אכלנו בבוקר, שרנו, כאילו אילצו אותנו להתחבר, גם אם אני לא רוצה לדבר איתם.

סיכום
עברתי שוב את החוויה של להיות עירום, להתמודד עם הגוף שלי, הפעם עם בת זוג - מדהים כמה זה מקל את החוויה, פתאום אין את הלחץ החברתי הזה להשיג מישהי, להוכיח שאני "גבר גבר". ההתמודדות עם הגוף עדיין קשה, אבל בכמה רמות פחות מפעם קודמת. כנראה שאני כבר מקבל את הגוף שלי יותר. ושנה הבאה אני אגיע לפסטיבל מקבל עוד יותר..

מסיבת יומהולדת לא קשורה

בוני, חברה של יאן, נפרדה מבן זוגה, והתקשרה לקבל קצת ניחומים.. היא אמרה שהיא מוזמנת למסיבת יומהולדת של מישהו שעבד איתה והיא לא רוצה להיות שם לבד - אמרתי לה שאני ובת זוגי נבוא איתה. הגענו למסיבה במעוז, הפיק-אפ באר המועדף על הרבה מאנשי הקהילה - היו לי ערבים שבהם התחלתי עם 20 בחורות ולא יצא לי מזה כלום - והיו ערבים שהתחלתי עם בחורה אחת או שתיים ויצא לי סטוץ - ופעם אפילו קשר קצר. אני זוכר לרעה פעם שהייתי שם עם תומר ולא הלך לי בכלל, התחלתי עם כל הבחורות במקום ופשוט כלום! יצאתי משם בהרגשה נוראית - אבל תומר דאג לשפר לי את המצב רוח - ואיכשהו בדרך לאוטו דווקא בסוף כן הלך לי עם מישהי.

הכניסה למקום הזכירה לי נשכחות - חיבקתי את בת זוגי, נכנסתי, כמו תמיד שנכנסים לפאב, השקעתי בכל בחורה לפחות שניה של מבט עיניים.. כאילו לבדוק אם כבר התחלתי איתה בעבר או לא.. הכרנו את טוני, חתן היומהולדת, והתיישבנו. אמרתי לבוני שאין מצב שמישהו יתחיל איתה במקום שאנחנו יושבים, אנחנו מבודדים מדי, בחור שירצה לגשת אליה יצטרך לעבור את כל השולחן לפני שהוא יוכל להגיד לה מילה. במקביל אמרתי לבת זוגי שהיא בחרה אחלה מקום! (היא ישבה בדיוק באותו מקום)

ההתערבות
בוני נראית טוב והיא בלונדינית, הסברתי לה שבפאב כזה, היא לא יכולה שלא יתחילו איתה, גם אם היא תיצמד אליי - אבל היא מרתיעה קצת - היא לא משדרת לסביבה "אני נחמדה, תמימה וטובת לב", היא משדרת יותר "נראה אותך גבר - בוא נראה מה אתה יודע!" והיא גם צריכה גבר כזה, גבר שלא יתבייש להוביל אותה - לא אחד כזה שיתעייץ איתה בנושאים לא קשורים. התערבתי איתה שעם היא עומדת לבד, מחייכת, תוך 20 שניות מתחיל איתה מישהו - בטוח!

התוצאות
בזמן שהלכנו יחד לשולחן הסנוקר שם, היא נשענה עם המשקה שלה, עמדה שם לבד, מעמידה פני משועממת - ממש משדרת לעולם "תתחילו איתי!" - אולי בצורה שקופה מדי.. אני עמדתי כאילו בתור לשירותים. פנה אליי בחור ושאל: "מאיפה אתם מכירים?" שהוא מסתכל עליה, עניתי לו.. "אתם ביחד?" - אמרתי שלא, "היא פנויה?" - אמרתי שכן. כלומר הוא שאל אותי אם זה בסדר להתחיל איתה - לעזאזל, זה לא נחשב בהתערבות, וזה קרה תוך 5 שניות בערך.

הבחור אחר כך נצמד אליי כל הערב לשאול עליה, וניסיתי לחשוב מה מצבו בתחום - הוא לא פונה בצורה ישירה, הוא נראה ביישן ואולי אפילו מבוהל.. המלצתי לו על הבלוג, על תומר, ואיחלתי לו המון בהצלחה. מרגיש שהגיע הזמן לתת בחזרה לסביבה בתחום.


כמה אתה מוכן לשלם כדי לוותר על החופש שלך?

בינינו, כולנו מצליחים לגשת לבחורות שהמאמן שלנו ליידנו.. שתומר מסמן לי בחורה, אני ארדוף אחריה עד שהיא תראה אותי - אבל שאני לבד, לפחות בימינו, כבר לא בא לי! יש לי מאמן אישי בחדר כושר - אני יודע ברמה הבסיסית איזה תרגיל עושים לאיזה שריר, ואני גם מתאמן לפחות פעם בשבוע לבד, מעבר ליוגה ולריצה שאני עוסק בה - אבל שאני עם המאמן האישי - בסוף אימון, אני מרגיש שכל השרירים בגוף שלי רוצים לפרוץ את העור שלי מרוב שאני יוצא מנופח - ובסה"כ, אנחנו לא עושים משהו שונה מדי ממה שאני עושה שאני לבד - אז מה ההבדל?

מאמץ בר חלוף הוא קשה למדידה וממש קשה להתמיד בו! אז אנחנו שוכרים מאמנים (כושר, חיזור, ניהול, ועוד ועוד) על מנת שנוכל לוותר על החופש שלנו וניתן למישהו אחר להעניש אותנו שאנחנו לא עומדים ביעדים שלנו. כמובן שאנחנו מוותרים גם על חלק ממה שהשגנו בתמורה להשגחה הזו.

יש מערכת כלכלית וחברתית שלמה שסובבת סביב הרעיון שאנחנו חלשים מדי מכדי לעמוד ביעדים בלי מקל וגזר שנותנים לנו על בסיס קבוע - הרעיון הזה של "תן את רשימת המשימות שלך למישהו והוא ידאג שתעמוד בה" - אם אנחנו צומחים על בסיס דרישה מבחוץ - אנחנו מוכרים את עצמנו בזול! אם אנחנו טובים כמו המאמן הנוכחי שלנו - ויתרנו על היכולת האנושית הבסיסית החשובה ביותר שלנו לטובת מישהו אחר - היכולת להתפתח!

הדבר שמשנה הוא מה שאנחנו עושים שאף אחד לא מסתכל - כמה כפיפות בטן אני עושה רק כי אני יכול, ולא כי מישהו מסתכל עליי ואומר לי כמה.. עם כמה בחורות התחלתי שאין בסביבה איזשהו חבר שירד עליי אם אני לא אתחיל.. 

נמאסה עליי תרבות הקאוצ'ינג הזו - קאוצ'ינג נועד ללמד, ולא לעקוב אחרי עמידה ביעדים - אדם שצריך קאוצ'ר כדי לעמוד ביעדים שלו (ולא כדי ללמד אותו משהו), הוא בעצם פועל של רשימת היעדים של הקאוצ'ר שלו.



איך לעורר מודעות עצמית

אחד הדברים שכל הזמן היו קורים לי עם בנות זה מחסור בדברים לדבר עליהם, בשלב מסוים נפתחתי לעניין האותנתיות, ומאז, גם אם נתקלתי בשתיקה, הייתי דואג להתייחס אליה. אחד המשפטים שמצאתי את עצמי אומר שיש שתיקה, אחרי שנתתי לה להתקיים מעט - עם מבט בעיניים וחיוך - "את יודעת, לדבר אני יכול עם כל אחת, אבל לשתוק עם מישהי - זה מיוחד - נראה לי שעם בחורה כזאת אני אבלה את החיים". אגב, זה לא מעין משפט בולשיט, אני מתכוון לזה לחלוטין, לשתוק ולהרגיש בנוח עם השתיקה - זה לא משהו שאפשר לעשות עם כל אחת, יש המון בחורות שמתחילות למלא את השתיקה מיידית בכל מיני שטויות.

אני קצת סוטה מהנושא, רציתי לדבר על משהו שיעזור להגביר מודעות, שהרי אותנתיות זה קטע של מודעות. זה סוג של תרגיל קאוצ'ינג שאני מלמד בחוץ לארץ, ומתרגל אותו כמעט מדי יום בעצמי.. נקרא לו: 3,2,1! למה? כי הוא מאד פשוט בקטע הזה, כל תחילת יום צריך למלא את השאלון הקצר:
3 דברים שלמדתי אתמול.
2 דברים שאני איישם היום.
דבר אחד שאני אעשה טוב יותר היום.

אתמול והיום הייתי בטיול בטבע עם חברים של בת זוגי, והיום בבוקר מצאתי את עצמי בתוך האוהל על חוף הים עושה את התרגיל הזה בעצמי. נורא מצחיק שרוב היום די שתקתי, הטבע גורם לי לעבור מעין סוג של מדיטציה - הייתי לבד למרות שהייתי עם עוד 15 אנשים. שהייתי צריך לדבר, אולי מתוך חוסר רצון לדבר, מצאתי את עצמי מדבר על התרגיל הזה - שלמדתי בסינגפור.

ללמד את ר' להשיג בחור


החיים שלי לאחרונה די משחקים לטובתי, הצלחתי לייעל המון מערכות - אני בקשר רציני שאני מאד מרוצה בו, אני קודמתי בעבודה, והלימודים מתקדמים במסלול הנכון. יש לי כמה פעילויות שאני עוסק בהן, בין השאר אני מתמיד בחדר כושר, אני יוצא לרוץ ושמתי לעצמי יעד לרוץ חצי מרתון עד סוף השנה - חושב לכתוב על החוויה הזו בלוג גם כן.

בין הפעילויות שלי, לאחרונה לקחתי על עצמי לאמן מישהי להשיג בחור למטרת קשר רציני. את ר' אני מכיר כבר שנים, הבחורה נראית מצוין, וסיימה קשר של ארבע שנים לפני כמה חודשים - וכמו כולם, לחזור למשחק זה לא קל, וכמה מפתיע - היא רוצה קשר! אז אני עוזר לה בעניין - אני מדי פעם אתעד פה את החוויה הזו.

בהתחלה כמו כל מפגש קאוצ'ינג, קבענו מטרות, שיפצנו אותן קצת בשיטות הnlp הרגילות, חשבנו יחד למה היא רוצה בכלל לגשת לעניין. הבסיס! שאלתי אותה את השאלות הבסיסיות של מה היא רוצה בקשר? מה יש לה לתת בקשר? הבסיס לחקירה שאנחנו נעבור בחודשים הקרובים יחד.

אחרי שני מפגשים סיימנו תיאוריה, אנחנו עדיין מדברים על המון חומר, אבל הוא יותר מבוסס על אירועים שקרו במהלך האימון ולא על העבר. היא נראית מצוין, והיא ממש נחמדה לסביבה, אז אין לה בעיה של להשיג דייטים, הבעיה שלה היא יותר לשמור על הבחורים - נראה במבט ראשון שהיא מצליחה לשמור את אלו שרואים בה "תמונה יפה להביא להורים" - כלומר כאלו שלא ממש אכפת להם מי היא בכלל, היא נראית טוב, היא מחייכת, וזה מה שחשוב להם להכיר בה.

קשה לה להפסיק לצאת לדייטים, למרות שאמרתי לה שאני חושב שהיא צריכה להכיר את עצמה לבד קצת, כי לא היתה לה תקופה לבד כבר המון זמן. אז עבדנו על השיטה ההפוכה, היא צריכה לצאת לדייט עם מישהו אחר כל יום, עד שימאס.. בינתיים זו הזדמנות מצוינת להתבונן במה שקורה לה בדייט.

לדוגמה היא אמרה על דייט שלה: הבן אדם מקסים ויש בו את כל הדברים שאני מחפשת. אבל הוא לא מצא חן בעיניי חיצונית וזה מוזר כי שאני מסתכלת על התשובה שלי לשאלה "מה עושה לי את זה בגבר?" לא כתוב שהוא יראה טוב --- אני לא יודעת אם בא לי עליו, למרות שבהרבה מובנים בא לי עליו.

אם נחזור לרגע לבסיס של בחורות: אומרת מה שהיא חושבת, עושה מה שהיא מרגישה - ר' אומרת את זה יפה, היא רוצה להידלק עליו כי יש לו את כל התכונות הנכונות, אבל היא לא! בא לה על התכונות שלו ולא עליו.

רובים ודגדגנים - מאת ליאור דה ברושי

בפוסט הקודם צירפתי את המסמך של קארין ארד - אפשר לאמר שהמסמך הזה שנכתב בשנות ה90 העליזות היה הכניסה שלי לעולם של נשים, שקראתי אותו בפעם הראשונה עדיין לא היתה לי אינטרקציה אחת עם בחורה.. אבל בתאוריה כמו שניתן לקרוא שם - כבר הבנתי לא מעט.

המסמך הזה יצר גל של תגובות, שאת התגובה שהכי אהבתי אני מצרף פה:

רובים ודגדגנים

לנתץ כמה מיתוסים מיניים משומרים; לבדוק אם קארין ארד היא חלק מהבעיה או מהפתרון; ולברר האם יש סיכוי להגיע אי פעם לגן העדן האבוד שבו ישכון זין עם דגדגן. מתברר שאחרי 2,000 שנים מזדיינות, אנחנו עדיין רחוקים מהיעד. בינתיים נקבות ימשיכו לזייף אורגזמות, זכרים ימשיכו לגמור מהר מדי, וכולנו נמשיך להתחפר בשוחות הסקס של קו מאז'ינו הנוקשה כמו זרג דו-קני מפלדת אל-חלד.
התשובה הגברית.
מאת ליאור דה-ברושי
א
                                                                                    "לא היה בארץ שום זין שהספיק לה… אף אחד.                                         גברים נכנסו לתוכה ונעלמו. היא רצתה זיינים מתמתחים,
                                                                 טילים מונחים. היא הייתה חותכת לך את הזין ומשאירה אותו בתוכה לנצח, אילו רק הרשת לה. כוס אחד למיליון, לונה!"
הנרי מילר, חוג הסרטן
 מה משמעות המשפט 'אני מזיין אותה'? האם הוא שקול ל- 'היא מזיינת אותי'? מבחינת האקט הפיזי, ברור ששני המשפטים הראשונים שקולים, אפילו לדעתה של קארין ארד. אבל האם הם שקולים למשפטים הבאים: 'הבחורה הזאת ממש מזיינת אותי, היא נתנה לי זיון רטוב'. כאן התשובה ברורה: זה לא אותו דבר. זה אפילו כמעט ההפך. נשים לא מזיינות, מזיינים אותן. מקסימום הן מזדיינות, וגם אז זה לא נחשב למחמאה הכי גדולה בעולם. הנה דוגמא לשאלה מינית אוטופית: 'שמעתי שאת מזיינת מעולה, אז מה דעתך לעשות את זה אני נותן ראש נהדר?' לא, לא. זה לא מה שנשמע
 השפה המינית, שאיננה אלא ראי של תרבות הסקס, מגדירה לנו מראש יחסים מיניים מעוותים בין גברים לנשים: באבחנות המטופשות, בהקשרים השליליים שתמיד יש לביטויים מיניים, בהדחקות, במה מותר ומה אסור – בעצם, בכל משפט שמופיעות בו המילים זין, כוס. אפילו בתרבויות הכי ליבראליות, כאלה שנמצאות לכאורה אחרי המהפכה המינית (מהפכה? לעשות אהבה זה מהפכני בערך כמו שביתת הסטודנטים האחרונה). והנה גם אחרי המהפכה המגוחכת הזאת, אתה לא שומע בחופשיות משפטים בנאליים כמו: 'זיינתי ת'גבר הזה אתמול. היה גדול תקעתי אותו בשירותים של הפאב באיזה אחה"צ, כשהוא מתמסר די בקלות'. אפילו נימפומניות מוצהרות, ויש בערך 70-80 כאלה בת"א ועוד איזה 40-50 בשאר הארץ, לא מדברות ככה.
 לקארין כל זה לא מזיז את קצה הדגדגן. היא מטפלת רק בסימפטומים, המחרידים כשלעצמם, ואשר נובעים מאותו אתוס מיני שמרן, דפוק, עלוב, חד-סטרי, מוזר, א-היסטורי, משומש, לא מוסרי, דתי, לבן ומשעמם – בקיצור, כל מה שישו ושאר החארות של הדת - כל דת - זיינו ת'מוח. זה קרה לא הרבה אחרי שסוקרטס ואפלטון הפסיקו להיות רלבנטיים לעסקי הסקס, נניח 0 לספה"נ. מאז אנחנו משוכנעים שאסור לאונן, שצריך להתחתן, שלבגוד זה רע, שזכר מתחיל עם נקבה וגם צריך לסלק את החשבון במסעדה, שאסור לזיין יותר מפעמיים בשבוע, שצריך לשלוט ביצר, שלפני זיון צריך להכיר, שגירושים זה אסור, שצריך לזייף אורגזמות, שסרטים כחולים זה פורנוגרפיה, שרק מגיל 18 מותר לזיין, שאלוהים רואה הכל, שלזיין בתחת זה לא הגיוני, שהנרי מילר הוא סופר דפוק ושקארין ארד צודקת. הרשו לי לגחך.
ב
 נתחיל מהעובדה הכי בסיסית:   נ ש י ם  ל א  י ו ד ע ו ת  ל מ צ ו ץ. למה? כי גם גברים לא יודעים למצוץ. אף אחד לא לימד אותם למצוץ. אבל זו לא הנקודה. חינוך זה הדבר האחרון שאפשר לקשר אותו עם סקס. חוץ מזה, כמו בכל דבר, הכשרון מדבר. לכן אינני ממליץ ללמד ילדים חינוך מיני, ואינני מאמין בחינוך כזה. אני מאמין רק ביצירת אווירת שוק חופשי, אולי עם תאורה עמומה מעט, אולי בלי פלורוצנטים ושטיחים מקיר לקיר, אולי קצת אדמדם – אבל חופשי.
 כמו שאמרתי נשים לא יודעות למצוץ. קודם כל הן לא יודעות מה לעשות עם האיבר הזה דמוי החדק. חלקן אוחזות אותו בהתפעלות אדישה, אחרות מסרבות לגעת בו. אבל כולן לא יודעות להשתמש בלשון. כן, דווקא באיבר המיני החשוב ביותר, אפילו יותר מהזין והדגדגן, הן נופלות. במקום זה הן משתמשות בשיניים (אחוז נכבד של זיינים שרוטים ומלאי צלקות נרשם בעת האחרונה). צרפתיות וכושיות הם הנשים היחידות שיודעות לתפעל את האיבר הכי חשוב שגוד נתן להן. ואם אתה נופל על צרפתיה-כושית, יש לך ביד תפוח אדמה לוהט.
 חוץ מהלשון יש מה שנקרא 'קצב'. בניגוד להיגיון, מסתבר שנשים לא כל כך מבינות בריתמיקה, ככל שהדברים אמורים בלתת ראש. הן לא מסוגלות להתאים את פעולת היניקה והשאיבה למציאות בשטח. כשצריך להגביר את הקצב – הן מאטות דווקא, ולהפך. במקום להסתנכרן עם הקונצ'רטו לחליל בפה-מאז'ור, ואשר בסופו ייפלט נוזל דביק, לבן וחמים היישר לפיהן (עוד פעולה השנואה על נקבות), לנרתיקן או לחלל-זמן של מיטה זוגית מעץ בוק ברחוב הכובשים, הן מסוגלות להיתקע לך באיזה תנוחה מפופוליטיקה ולמצוץ ולמצוץ. לא פלא שבסוף הזכר נאלץ לזייף הנאה ולעבור לתנוחה אחרת.
 עם זאת, אני לא בא לתקוע לכם שזה מצדיק את העובדה שזכרים לא יודעים לטפל במר ד. דגדגני. אני כן תוקע לכם שמתקיים מן מאזן אימה סקסי בין המינים: אני לא אמצוץ לך טוב, בתנאי שאת לא תמצצי לי כמו שצריך. אף אחד לא מוכן להיות הראשון לבצע את צעדי הפרסטרויקה שעולם הסקס כה זקוק להם.
 בשאר האלמנטים של המשגל יש לקצב תפקיד חיוני. בכל התנוחות (69, מיסיונרית, תנוחת כלב, תנוחת בוס/מזכירה וכו'), אם אין פידבק קצבי נכון, חבל על הזמן. אני יכול לשרטט לכם כאן מאות זיונים שנפלו בדיוק על האלגוריתם הזה. אתה מושך קדימה, והיא במקום לבוא אליך בקונטרה/א, לוקחת אחורה וממסמסת את הפרקשן זין/כוס. צריך להבין פעם אחת ולתמיד שהקצב לזיון זה כמו מהירות תדר השעון למחשב, או משהו.
 די ברור שב- 90% מהמקרים בהם הזין לא נדחף פנימה, זו אשמת הזכר. פשוט כי לא בא לו לעשות את מה שכל נהג מכונית עורך בבוקר: בדיקת שמן וחימום מנוע. קארין צודקת. מה כל כך מסובך להחליק אצבע בכוס, ללטף קצת, להעביר איזה מציצה קלה, להביט מדי פעם בזרג המתקשה, לאחוז פיטמה ורדרדה? נכון, לא כל הפטמות בשרניות וקופצניות. נכון, ככל שהחזה גדול יותר, הפטמות שטוחות יותר (מה שאגב לא פחות מדכא מחזה שטוח, והגיע הזמן שתטפלו גם בזה), אבל עדיין מה כל כך מסובך בזה? גוד-דאמיט, אני מתקשר לקלינטון עכשיו.
ג
 משום מה נשתרשה תפיסה שאם מזדיינים לא מאוננים. אבל בדיוק בשביל זה יש חברים, ליתר דיוק חברות. אין דבר מהנה יותר מאוננות הדדית. הזין הוא שנשים לא יודעות לאונן לגברים, בדיוק מאותן סיבות שהן לא יודעות למצוץ להם. הן תופסות את האנטריקוט המשויש כאילו היה מאובן מסריח ממדבר מוהאבי, שאיזה מניאק מפרינסטון מצא בתחילת המאה. במקום לשייש אותו, להפעיל לחץ משתנה, ללטף את הכיפה או השד יודע מה, הן בטח מסננות לעצמן: 'מה הבן זונה הזה רוצה לעזאזל?'
 עכשיו, זה שאוננות היא אקט אישי נפלא עדיין לא אומר שאי אפשר ביחד, או לחוד ביחד, ואז ברגע המתאים לקפוץ לכוס חמים ולח שנמצא במרחק 8 ס"מ מהזין.  ועכשיו (שימו לב: עוד פעם 'עכשיו') לך תגיד לנקבה שאתה רוצה לאונן איתה ביחד מחר בערב. זה גרוע כמעט כמו לשלוח אותה לחנות סקס לשכור סרט כחול.
ד
בעיה מטרידה אחרת שקארין נתנה עליה את דעתה היא זיון בתחת, או כלשונה 'משכב בהמה'. ראשית, אני חסיד גדול של תחת, כל עוד מדובר בחור הדוק אבל לא סתום. יש הבדל. וגם כל עוד אפשר לזהות אותו בתנאי השטח הבלתי אפשריים האלה. זה יכול להיות קצת חום, אבל בלי הגזמות. אם כל התנאים האלה מתקיימים, מבחינתי הולכים על זה. מדובר בעולם אחר לגמרי, עולם של חיכוך אלוהי. תנועה פזיזה אחת ואתה גומר. חוץ מזה, אפשר לדחוף אצבע לכוס, לקפוץ מחור לחור, לגמור בפנים בלי לחשוש מהריון, ובאופן כללי לעשות חיים. איך לחדור בדיוק, פעולות שימון וכו' – כל אלה הוסברו באורח מניח את הדעת על-ידי קארין. אוסיף רק המלצה על K&W של ג'ונסון את ג'ונסון, אותה משחה שמנונית על בסיס מים למריחת הצינור ופי הטבעת. המשחה טובה גם לאוננות ומשחקים אחרים, והיא עדיפה על כל הממבו-ג'מבו של ולווטות, וזלין וקקה אחר.
 מה שנשאר זה למצוא נקבה שתסכים לשמוע על זיון בתחת. הסיכוי שזה יקרה, נאמר באיזה ערב גשום ואפור שבו זיוית תתקשר ותגיד: 'היי, דה-ברושי מה דעתך שאקפוץ למאורה שלך בכובשים לזיון בתחת לפני שאני מזדיינת לעבודה', שקול לסיכוי לזכות בלוטו. ואת זה קארין לא תספר לכם. בשביל זה אני כאן.
 מה שעליכם לעשות הוא חיזור תחת מקדים. נסו לשלוח אצבעות חקרניות לפי הטבעת בכל הזדמנות. שוו לארוע נופך אקראי, כשאתם מקפידים לעסות את הדגדגן ואגב כך חופרים מצידו השני. בתנוחת כלב, תמיד תקפידו להתעכב, כאילו בטעות, בכיוון התחת. נסו להגיד משהו כמו: 'אופס, התבלבלתי'. שמרו תמיד על K&W בהישג יד, ושאו תפילה קצרה לאפרודיטה. זהו. אם כל זה לא עוזר, האופציה היחידה היא קוקסינלים. בכל מקרה לעולם אל תוותרו, כי זה מתחיל כאן ונגמר בקטסטרופות הרבה יותר גדולות.
ה
מדיניות הזיון הכפול, בדומה למדיניות הבלימה הכפולה של ממשל קלינטון, מדברת על זיון ראשון וזיון סוגר, כשההפרש ביניהם יכול להשתרע על פני זמן ארוך. כלומר, נניח שרק הכרתם ואתם אחרי בילוי של ליל חמישי (שזה יום אחד אחרי יום רביעי) בסווינג או בדופלקס ואיכשהו הצלחת לגרור אותה למאורה שלך לזיון. אז זה נחשב הראשון, ואני בספק גדול אם תגיע אליו בפגישה ראשונה. יופי. עכשיו, בבוקר צריך לסגור את העניין. וזה הזיון היותר חשוב. למה? כי הוא סוגר. הוא נערך בבוקר, כשהחושים מחודדים, כשהאור האכזר מלטף את הגוף וחושף הכל. אם תגיעו לסוגר, יש לכם איזה סיכוי קלוש להתאמה מינית מעורפלת. חוץ מזה, בבוקר מקבלים את הזקפה הכי בריאה, וזו סיבה מספיק טובה לפתוח את היום במשגל. אחר כך תוכלו לשייט להנאתכם לבית הקפה הקרוב, לקרוא עיתונים ולאכול קרואסונים. אף פעם לא ללכת לעבודה. בבוקר, ואת זה אנשים לא כל כך מבינים, מזדיינים ושותים קפה. עם קרואסון ועם עיתון.
ו
עד עכשיו התעסקתי בעיקר בטכניקות שונות של משגל ופחות ברגש. עשיתי זאת כי הרגש הוא חלק בלתי נפרד מהזיון, מכל זיון. בעניין זה אני נוטה להסכים עם קארין הטוענת ש"כל אישה מתאהבת בגבר שמזיין אותה". אבל האם מכאן נובע בהכרח ההפך? לא. גם הגבר השפל ביותר, אם נדחף אותו לפינה, יצטרך להודות בעובדה שכוס הוא לא איבר שנשכח במהרה. יש אמנם חורים מסריחים, רחבים או צרים מדי, משעממים, חסרי אישיות, אפילו מטומטמים במובן מסוים – אבל אף כוס ללא יוצא מן הכלל הוא לא משהו שאתה נכנס ויוצא מצדו השני בלי שהדבר יישאר חרוט על הזין שלך. מה שאני בעצם מנסה להגיד זה שאולי אהבה היא מושג שגדול על הזין המצוי, אבל עדיין זה לא אומר שאנחנו מזיינים ושוכחים. יש לנו רגש. הבעיה היא שהתרבות המינית, כפי שטענתי קודם וכפי שאני אמשיך לטעון עוד מיליון פעם, מעודדת זכרים לפוזות שאינן בהכרח חלק מהאישיות הגברית. זאת ממש כשם שהיא מעודדת זכרים להתחנף יתר על המידה לנקבות, שבמקרים לא מעטים לא שוות אפילו טיפת זרע אחת, להתמוסס מהן כמו שימפנז מטומטם, להיכרך אחריהן, לחסות בצלן השתלטני, ותמיד לבחור במישהי יותר מכוערת ממך (מה שקשה לומר על נקבות. ר', למשל, מקרה פול ניומן – ג'ואן וודוורד).
כל מין משלם מחיר מסוים על חלקו במשוואה המעוותת זכרים-נשים. מבחינה אישית, ניסיתי להיאבק במשוואה בשני נעלמים. כל אישה ששכבתי איתה גרמה לי לחוש כלפיה משהו, אפילו המכוערות ביותר. ואולי דווקא הן יותר מכולן. פיתחתי כלפיהן מן חיבה בלתי מוסברת, הערכתי את הסקסיות שהקרינו בכיעורן. היה בהן משהו סתום, אסור, אפלולי – ממש כמו החטא עצמו. אני כותב את המילה 'חטא' והזין שלי רועד כאילו די במילה לעורר בו עולם ומלואו.
הרצון להתנסות בתחושת החידתית של החדירה, הוא חלק מהתת-מודע של כל זכר, ואל תמכרו לי את הזבל על חדירה בתחת. זה לא אותו דבר, אם כי מכאן לא נובע בהכרח שאני מדבר מניסיון. מכל מקום נקבות נמצאות בעמדת עדיפות ברורה, מה שמחדד את השוני ביניהן לבינינו. לכן שום תפיסה שוביניסטית או פמיניסטית לא יוכלו לעולם לשנות את העובדה הבסיסית שנשים שונות מגברים. הן חושבות אחרות, מתנהגות אחרת ומזדיינות אחרת. מה שמפליא הוא לא העובדה שגברים אינם תמיד מסתדרים עם נשים, אלא איך בכלל נוצרת תקשורת בין המינים במקום הראשון (ז.א. in the first place). ועכשיו שימו לב טוב טוב למה שאני טוען: גברים נמשכים לנשים, אבל היו מעדיפים גברים, קפיש? משום שגבר רוצה, יותר מכל דבר אחר, את מה ששום אישה לא תהיה מוכנה לו בעיקרון, לרבות זיון במקום, בלי הכנות, בלי להכיר, אפילו בלי לדבר. ואחר כך הוא רוצה להיעלם מיד, בלי שאלות – לחופש. אני לא בא להגיד שזה המצב תמיד, בכל מקרה וכו'. אני רק מצביע על איך זה עובד באמת.
סביר להניח שאותה זיוית, אם נחזור רגע לאחור, תגיד בערך כך (אבל גם אווה, יסמין, צ'יקיטה, לולב, נאורה, גרטרוד, או שירלי יפלטו את אותו דבר): אני רק רוצה להבין, אתה מעוניין בזיון בלי להחליף מילה אחת, אחר כך תרצה בוודאי לעוף, ואולי תצטרך גם כמה שקלים לדרך?! כן, זו בערך התמונה – יענה, נאמר ראובן. או שמעון.
טוב, התמונה ברורה.
ז
מי יבטיח לנו שזהו, שמעכשיו נשים יסכימו להזדיין אתנו מבלי שזה ייראה כאילו עשו למעננו את טובת חייהן, מי (או.קיי אני חייב להשתמש בפועל ת.ק.ע) מי יתקע לנו שבשל אותו זיון, שממנו הן נהנו לא פחות מאתנו, אנחנו חייבים להן משהו? אולי פעם אחת בהיסטוריה נרגיש הפוך? זיונים יגידו.
                                                                   
                                                                דה-ברושי
נ.ב.,
·יש להפסיק עם המנהג המשונה של לבישת מכנסיים קצרים, או כל מיני פיג'מות           שאינן בצורת חצאית. הכוס, כמו הזין, חייב להיות זמין כל הזמן.
·צבעי הסקס הן שחור או לבן. ככה זה בפריס וככה זה צריך להיות. תשכחו מכל האורות הצבעוניים של טיימס סקוויר.
·שינוי תנוחות הוא אפשרי ורצוי, כל עוד מתקיימת תקשורת מינית.
·יש לנבל את הפה לפחות פעם אחת בכל זיון, ורצוי כמובן יותר.
·נכון לרגע העלאת המאמר, יש קונדומים טובים בשוק. השתמשו בהם!
·מציצה היא זכות, לא חובה.
·לשירותכן, המין הגברי.
                                                                                                                                                                     

מאמר של קארין ארד

לפני יותר מעשר שנים, הרבה לפני שהפיק-אפ היה משהו מוכר, בחורה בשם קארין ארד - היום כתבת די פופולרית - כתבה מאמר שנועד להושיע את המין הגברי מהצרות אליהן הוא נתקל עם המין הנשי. חשבתי שמתאים לצרף אותו פה.. בפוסט הבא אגב, אני אצרף את התגובה שכתבו למאמר..

איך לא לעצבן לנו את הדגדגן - מאת קארין ארד

המין הנשי או... איך לא לעצבן לנו את הדגדגן; חוסר הביטחון הגברי בנושא הביצועים המיניים שלהם כל-כך גבוה שלפעמים באמת עדיף לנו לזייף אורגזמות ורק שלא יעלבו לנו חלילה וילכו לזיין מישהי אחרת שתזייף להם במקומנו.

שלום לכולם, אמנם אני עדיין לא מתה, אבל כשיומולדת 29, מתקרב רק טיפשה לא תתכונן. והרי לפניכם, המאמר ששינה את חיי: ממתרפסת עבור טיפים ומגישה מפיות מבעוד מועד למתרפסת בשביל 500 שקל ומגישה טורים. התקדמתי בחיים.
  
הקדמה
מאמר זה הוא בחלקו אינפורמטיבי ובחלקו מכתב נאצה ועל כך, אני מצטערת מראש. אך כגודל הצער כך גדולים גם הכעס, הבאסה והתדהמה על בורותם וחוסר רגישותם של כל גבר וגבר באשר הם, ללא הבדלי דת, גזע ומין.
ערלים, נימולים, שעירים, חלקים, אשכנזים בכיינים, ערסים קשוחים, יפים, מכוערים, עניים, עשירים, כאלה שמפליצים ליד
בנות זוגם וכאלה שלא, פמיניסטים, שובניסטים, טיפשים, אינטיליגנטים, כולם.
כל הגברים, כולם, דורשים מנשותיהם להגיע עם מינימום ידע מהבית באומנות המציצה, אנחות וגניחות נעימות לאוזן ומרוממות אגו ולפחות זיון ליומיים מבלי שידרשו מעצמם אפילו את המינימום הזה, מבלי שאפילו יטרחו לשאול מה לעשות חס ושלום.
חוסר הביטחון הגברי בנושא הביצועים המיניים שלהם כל-כך גבוה שלפעמים באמת עדיף לנו לזייף אורגזמות ורק שלא יעלבו לנו חלילה וילכו לזיין מישהי אחרת שתזייף להם במקומנו.
מטרתו של מאמר (מאמר?) היא להביא לידיעתכם, הגברים, מה אנחנו חושבות, מה אנחנו רוצות ומה אסור לכם בשום אופן לעשות לנו. באמת שהכוונה היא לימודית. זו אמורה להיות שיחת הבהרה, לא יותר. זה לא שאתם לא מזיינים מעולה. באמת.

חשיבותו של הרגש אצל האישה
(בניגוד/בשונה לחשיבותו אצל הגבר)
בואו נתחיל מהעובדה (המדאיבה, אמנם) האקסיומטית: המבנה הנפשי הרגשי של האישה שונה בתכלית השינוי מזה של הגבר. זה דבר שצריך להבין ולדעת כאשר ניגשים לזוגיות - בין אם היא מוגבלת לסקס ובין אם היא פולשת לתוך אזור הדמדומים המפחיד שכולל ארוחת בוקר, לינה או מחויבות ודאגה הדדית ישמרנו השם.
נתמקד בסקס, שהרי זהו העניין שלשמו התכנסנו כאן כולנו, ונקדים באמירה שעליה מתבססת כל התיאוריה הזו: ותכתבו את זה בגדול על הקיר של השירותים (איפה שאתם מקבלים את כל ההארות שלכם):
אישה תמיד מתאהבת בגבר שמזיין אותה. לפעמים פחות ולפעמים יותר, אבל תמיד מתאהבת. ההסבר הפשוט הוא ההסבר הפיזי. לא נלאה אתכם ברוחניות. מבחינה ביולוגית, כאשר גבר חודר לתוך גופה של האישה, הוא הופך לחלק ממנה - כאשר הוא שופך את זרעו בתוכה, על אחת כמה וכמה. שלא כמו אצלכם הגברים שאצלכם האקט של החדירה נשאר חיצוני.
אם זה היה ההפך, האישה הייתה חודרת אליכם לתוך הגוף הייתם מבינים את ההרגשה. נסו לדמיין את בת הזוג שלכם כשהיא חמושה בזין והיא נכנסת לכם לתחת. דמיינתם? רק לדמיין את זה מעביר בכם צמרמורת של חרדה.
אז שתדעו לכם שזין זה דבר נורא מפחיד, והחדירה היא אירוע טראומטי מאוד. אמנם נעים, אבל אלים ומפחיד מצד שני. לכן באופן שאולי נראה לכם פרדוקסאלי, כאשר אתם חודרים לתוך מישהי, היא הופכת להיות שלכם. אולי באופן תת-מודע, מבחינתה, אבל הרגשות שנלווים לתחושת הכיבוש הם רגשות חזקים שלא ניתן בשום אופן להתעלם מהם.
נשים בעידן הפמיניסטי שלנו מנסות בכל כוחן להיות הכובשות ולא הנכבשות, כאילו שכאן מתחילות הבעיות שלהן, ולעולם לא יצליחו, כי זוהי דרכו של עולם.
אתם הכובשים ואנחנו הנכבשות.
אין כאן עליונות או נחיתות, כוח או חולשה, יש כאן עובדה ביולוגית ואנרגטית פשוטה מאוד ובלתי ניתנת לשינוי או ערעור ואיתה נצטרך להתמודד.
גברים לא יכולים להפוך לנשים, לא על ידי כך שיתנו לגברים אחרים לזיין אותם בתחת, לא על ידי כך שפתאום יתחילו לבשל בבית, ולטפל בילדים ולבכות בכי רגיש בכל סרט של וולט דיסני.
בדיוק מאותן סיבות, ובדיוק באותה צורה, נשים לא יוכלו להפוך לגברים על ידי כך שלא יבכו לעולם, יהיו אסרטיביות, קרייריסטיות ויגדלו שערות מתחת לבית השחי. לא שאני טוענת שחילופי תפקידים לא יתכנו, אלא ששינוי מהותי לא יוכל להתקיים.
נשים הן נשים וגברים הם גברים וכך זה יישאר תמיד.
כל ניסיון להכחיש את המהות המינית שלנו, ייגמר בבעיות הפנימיות שלנו. אישה שטוענת שהיא רוצה זיון רק לשם הזיון -  
מ ש ק ר ת ! ! !
לכן, נשים לא צריכות להתכחש לרגש שחדירה מעוררת בהן אלא לזרום איתו ולהרגיש אותו, וגברים לא צריכים לנצל את חולשותינו הטבעיות ולזיין אותנו סתם בלי לאהוב אותנו בחזרה, אפילו רק תוך כדי הזיון.
גבר שאוהב את האישה שהוא שוכב איתה, מעריץ אותה ואת גופה ונותן לה להרגיש את זה במידה המתאימה (לא להשתפך יותר מדי) מבטיח לעצמו הנאה הרבה יותר גדולה וסקס הרבה יותר שלם ומונע את חוסר הנעימות שבידיעה שאישה אחת בוכה ומושפלת נשארה טבועה ברזומה שלו, כתם שהוא גם גול עצמי.
כבוד ואהדה הן מילות מפתח בין גבר לאישה גם אם הם שותפים למיטה בלבד. אישה לעולם לא תהיה ממורמרת ומושפלת אם תכבד אותה, תהנה אותה ותתענג עליה, אפילו אם תיפרד ממנה בנשיקת יד עוד באותו הערב עצמו. וזה כמובן בתנאי שהיית כל כולך איתה, התמסרת לה בהערצה הראויה לנושאת דגל האימהות והחיים בעולם הזה. אחר-כך תוכל ללכת ולא לשוב יותר לעולם. אדרבא, תותיר אחריך אישה מחייכת וסקסית שתשמח להיזכר בך בהנאה מלווה בפיק ברכיים עוד הרבה זמן אחר-כך.
אז גם אם היא "רק זיון" בשבילך, הייה נדיב בזמנך וביחסך החם כלפיה - הפגן רגש - לטובת שניכם ולטובת האנושות שכדאי לה שתמשיך להתבסס על שוביניזם בריא.

המשחק המוקדם
דברים הכרחיים בו: אוירה סקסית.
"אוירה סקסית" - כביכול מושג אמורפי ומטושטש, אבל מושג שכולנו יודעים איך הוא מרגיש ומה הוא אומר. אז אוירה סקסית. אם זה חושך ונרות, שיהיה חושך ונרות. אם זה עיסוי עם שמן - עיסוי עם שמן. אם זה יין, אם זה ג’וינט ואפילו מלמולי אהבה רגשניים.
לרוב הנשים אם לא לכולן מאוד קשה להרגיש חרמניות או להיות רטובות ומוכנות לחדירה בפחות מחצי שעה, (מה שבדרך כלל ממש לא מעניין אף אחד, רטובה, לא רטובה, מה זה משנה. הם דוחפים את הזין מתוך הנחה המוצדקת שבסוף יהיה שם רטוב), אלא אם כן, האווירה נבנית במשך כל היום - דבר חביב ביותר לכל הדעות.
אין אישה שלא תתחרמן ממגעים אינטימיים באמצע מקום ציבורי, כמובן שחשוב סוג המגע ולא האיבר שנוגעים בו, או מאמירה כדוגמת "עומד לי רק מלהסתכל עליך, את הדבר הכי סקסי בעולם" או "אני כבר מת להגיע הביתה וללקק לך את החור של התחת, אהובתי בעלת עיני האזמרגד".
חשוב מאוד במקרה הזה לזכור שהמחוות הללו חייבות לבוא מעומק הנשמה ואסור להן להיאמר בנימה צינית או היתולית, אחרת אין
להן ערך סקסי.
אמירה מסוג זה, אם היא אמיתית, כמובן, יכולה להשאיר אותנו עם
צמרמורות עונג לחצי שעה, וסביר להניח שגם נוותר לכם בכלל על המשחק המוקדם הקלאסי, ושלא כהרגלינו נסחב אתכם אל מאחורי איזה שיח ממש באותו הרגע (באופן כללי אנחנו מעדיפות לשכב על מיטה נוחה).
אז משחק מוקדם - כשמו כן הוא. הוא משחק, משחק שמטרתו האחת והיחידה היא לשכנע אותנו שאנחנו יפיפיות מדהימות וסקסיות ושאתה עומד למות הלילה אם לא תינתן לך הזכות הענקית לגעת בתחת האלוהי הזה מיד. ככל שהמשחק הזה יימשך יותר זמן, כך תקבל את האישה שלך יותר חרמנית. והחלק השני שלו - הוא מוקדם. ההווה אומר - לפני החדירה, וכמה שיותר מוקדם לפניה.
משחק מוקדם לא חייב להיות המסלול הקבוע מצפון לדרום (נשיקה בפה, נשיכה באוזן, מציצת הפטמה, יריקה בפופיק ולק בדגדגן, במקרה הטוב). משחק מוקדם יכול להיות ללא מגע מיני בכלל, הוא יכול להיות שכלי לחלוטין - העיקר שהאישה שאתכם תרגיש הכי סקסית בעולם. אשה שלא מרגישה יפה וסקסית לא תהיה מגורה. ברור? ברור, קיבינימט!!!
דברים מיותרים בו:
העברת ביקורת מכל סוג שהוא, הסחות דעת בצורת טלפונים, טלוויזיה או ביפרים, לא מעניין אותה כרגע מה עשית היום או מה תעשה מחר, שום נושא שלא קשור אליה, אמא שלך, פעילות המעיים שלך, נוירוזות למיניהן או סקירה של מצב הרפואי. היא רוצה שתזיין אותה ורק אותה.

המשגל (הוא ולא אחר)
תנוחות:
בניגוד לדעה הרווחת הגורסת שמרבה תנוחות הרי זה משובח, הרי זה
סבבה, הרי הוא זיון מעולה, חד גדיא, חד גדיא אחד אלוהינו.
מצטערת, לא נכון. לא נכון בכלל. אנחנו לא נערות גומי ולא לולייניות קרקס וזה מעצבן אותנו לאללה שהופכים אותנו מצד לצד, ממיסיונרית לשישים ותשע, לישיבה עליך, לשכיבה מתחתיך, לעמידה עם הפנים לקיר עם הידיים על אדן החלון.
זה לא כיף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זה מביך!!!!!!!!!!!!!!
אנחנו לא נראות טוב בכלל כשאנחנו תלויות במהופך על המוט של הוילון על האמבטיה, ואי אפשר להתרכז ככה בכלום - ובשביל לגמור צריך להתרכז.
?NEED I SAY MORE
מספיקה תנוחה אחת פר משגל, עדיף שתהיה נוחה לכולם - וממילא היא לא אינדיקציה לטיב הסקס, או קיי? אז להירגע עם ההתעמלות.

אוננות, ירידות, שונות
אם אתם רוצים לאונן לנו - מה טוב. אז ככה: 
  1. צפו בבנות זוגכן כאשר הן מאוננות, אם על הבטן או על הגב, חזק או בעדינות עם כמה אצבעות, תעשו רשימה או בקשו הדרכה למען השם. אנחנו נשמח לעזור. ובנות - עזבו אתכן מהאוננות הפוטוגנית של הסרטים הכחולים, בחייאת. 
  2. כאשר נוגעים בדגדגן הנשי, אף פעם לא חזק מדי, תמיד בעדינות וברגש, רצוי עם לחץ משתנה. 
  3. נא לא להיתקע במקום אחד יותר מדי זמן, אנחנו מאבדות את התחושה ככה. כנ"ל לגבי ליקוק הדגדגן. אם אפשר להתייחס אליו כמו אל כל איבר אחר - בעדינות ובאהבה. דמיינו לכם כאשר אתם יורדים לנו שזו נשיקה בפה, רומנטית, חושנית ומלאת אהבה ותשוקה. אם אתם מלקקים את בנות זוגכם ואתם מרגישים כמו שאתם מרגישים כאשר אתם מגרזים את האופנוע, עדיף שלא תעשו כלום ותתמקדו במה שאתם טובים בו - שחקו יותר כדורגל, עיבדו עוד שעה, קנו לנו מתנה ותנו לישון.

איסורים
  • אסור לצבוט פטמות. 
  • אסור לנשוך דגדגנים או לגרום להם עגמת נפש בכל צורה שהיא. 
  • אסור להוציא את הזין בבת אחת כי זה מפחיד ויש לזה תופעות לוואי כמו למשל פליטות קולניות של אוויר, לכי תתנצלי על זה כל הזמן ותסבירי שזה אוויר מהכוס. חסכו לנו את זה בבקשה. 
  • לא להסס ולא לגעת חלש מדי. זה עושה אותנו חסרות מנוחה ומלאות ברגשי אשמה כאילו אנחנו שוכבות עם אחינו הקטן. 
  • לא לברר אם "גמרת" או "סיימת" באמצע הזיון. 
  • אם אפשר, לא לברר בכלל, או לחילופין לדעת לבד. 
  • לא לדחוף את הראש למטה כדי שנמצוץ. אנחנו נמצוץ לבד בזמננו החופשי. 
  • לא לדחוף אצבע עם ציפורן ארוכה לפי הטבעת.

משכב בהמה (או: שלא כדרך הטבע)
הרקטום או לחילופין, פי הטבעת, חור התחת. זהו נושא שנוי במחלוקת, עיקר הדילמה מתמקדת בבעייתיות שבלדחוף משהו
למקום שממנו יוצא בדרך כלל החרא. מצד שני, אחרי שמתרגלים פעם או פעמיים, זיון בתחת, יכול להיות נורא נעים, בייחוד עם מלקקים אותו בהערצה לפני כן, וכמובן סכים אותו ואת
האיבר הנדון בחומר שמנוני במיוחד(לא על בסיס נפט.
וזלין זה מיתוס. את החדירה הראשונית יש לבצע בעדינות מופתית תוך כדי כבישת היצר ומילוי הוראות האישה עד אשר יעבור הפחד הראשוני וייפרץ המחסום הפסיכולוגי. לעולם לא באגרסיביות, כי זו באמת טראומה.
אם בת הזוג מרגישה נוח לאונן תוך כדי, זה יכול להיות הדבר הכי נעים בעולם.
יש לציין שתחושת ההשפלה והבהמיות היא קריטית, ולכן חשוב להדגיש, שהגבר חייב להיות עדין ואוהב אלף מונים: למשל לא לקרוא לה "יא מזדיינת בתחת" חצי שעה אחרי, כמה שלא תישמע לעצמך שנון.

אחרי המשגל
מאחר וכבר סיכמנו בהצלחה שהחדירה לא משנה ממי ואיפה, היא עניין טראומטי, אחרי המשגל אנחנו מעדיפות חיבוק. אם אפשר לא מייד אחרי כי צריך לנשום ולנוח, אבל כמה דקות אחרי יהיה נחמד לקבל נשיקה, חבוק, אולי איזו מחמאה לסיום, משהו.
אם אתה ממש חמוד, תעשה קפה ותביא למיטה, ואם אתה הגבר הכי מדהים עלי אדמות, תקלף מנגו ותחתוך לקוביות, שאני לא אצטרך להתלכלך.
לעולם אל תברח מייד אחרי, יש לנו פחד נטישה, אל תירדם ישר אלא אם יש לך סיבה ממש טובה.

ותביא מגבת.

נשיקות, קארין ארד.