עוברת עליי תקופה לא קלה עם צורך לקבל החלטות מסיביות לגבי המשך חיי - בשלב זה ברור שהקריירה הנוכחית שלי בשלבי סיום והשאלה המהותית היא מהי הקריירה הבאה? האם לבחור בכסף ונוחות או באתגר וייעוד? מדהים למדי שאיכשהו גם בזוגיות אנחנו בוחרים ככה.. האם לבחור בבחורה שיהיה נוח להיות איתה - שאף אחד לא יתחיל איתה והיא תהיה מעין מסומנת כ"שלי" או בבחורה שאצטרך לעבוד ולהוכיח את עצמי באופן תמידי?
בשבת לקחתי הפסקה מכל המשבר הפילוסופי שאני נמצא בו וברחתי למקום בו אני מרגיש בנוח - לחיפה. הנוף החיפאי, תחושה של "כולם מנוכרים כמוני", הנוחות של השתלבות חברתית מיידית.. התקשרתי לניקי. ניקי למדה בטכניון, עשינו קורס יחד ומאז לא באמת התראינו. משום מה היא בחרה להציג כאילו אנחנו מכירים שנים - כאשר בפועל נראה לי יותר נכון להגיד שהכרנו לפני שנים... היא שאלה אם בא לי להשתתף בסרט שמצלמים לחתונה של מישהו - זרמתי.
צילמנו את הסרטון, השראתי שלווה על המשתתפים הדי לחוצים - והמשכנו ניקי ואני.. אכלנו צהרים, דיברנו קצת והסתבר לי שהיא מכירה לרעה את אומנות הפיתוי. התחלנו לשוחח על העניין וחשבתי לעצמי האם אני מושך לעצמי בחורות כאלו? בשלב מסוים אמרתי לה שבא לי סרט, האמת היא שפשוט לא התחשק לי לדבר יותר מדי. היא סגורה, ואני סגור יותר - אני מספק את האשליה של אדם משתף, פתוח שבפועל מדובר במעין נוהל אצלי: "לדבר על מה שלא חשוב ולהקשיב" - ככה מה שחשוב.. לא יהיה על פני השטח.
בסוף הלכנו לחוף הים, התחלנו ללכת בטיילת. חשבתי לעצמי אם אני בכלל רוצה איתה משהו או שאני סתם בעניין של להוכיח יכולת עצמית... לאחרונה אני לא ממש מבדיל בין השניים וזה ממש גרוע. אין לי כוח להשקיע ביחסים, כי אני לא רואה לכך תכלית! מה הטעם להכיר באמת אם כל מערכת יחסים סופה להיגמר או להחמיץ?
בשלב מסוים בחור מסוים התחיל איתה, בשיא החוצפה הוא עצר, שאל אותה שאלה, ואז נשאר לדבר איתה. אני חשבתי לעצמי מה האופציות שלי:
א. "לסמן אותה" - כלומר להפגין שהיא איתי ושלי ומעין "שמור מרחק", אבל זו פעולה של פחדן לדעתי.
ב. להפוך אותו לחבר - כלומר להתחיל לנהל איתו שיחה ולהרחיק אותה מעט עד שהוא יעלם.. אבל לא באמת רציתי לדבר.
ג. להתנתק - לתת לדברים להיות וזהו..
מפתיע, בחרתי להתנתק, נתתי לו לדבר איתה, אני בינתיים התבוננתי בים.. בני אדם יכולים להתבונן בים ובאש שעות. בשלב מסוים היא חזרה אליי. ואז הוא בא שוב.. הפעם לא באמת היתה לו סיבה להמשיך את השיחה אז הוא סתם ישב שם. שאלתי אותו: "הכל בסדר?" והוא אמר לי ש"הסתדרתי" ואיכשהו היא השתלבה בשיחה.. לא הבנתי מה בדיוק קורה פה, אבל רציתי לסיים את זה:
אני: "ניקי, הבחור מעוניין בך.."
ניקי: "מה פתאום? הוא סתם מנסה להגיע לאנשהו"
אני: "יש לו את כל הכלים להגיע לאיפה שהוא רוצה (אייפון), סמכי עליי, it takes one to know one, הוא מעוניין בך"
הבחור: "למה אתה מדבר באנגלית?"
אני: "מתנצל, כוחו של הרגל, אמרתי לה: צריך להיות אחד בשביל להבין אחד"
ואז הוא הלך... מעניין אותי לדעת למה... אם צדקתי אז מה הבעיה עם מה שאמרתי? ואם טעיתי אז מה הבעיה עם מה שאמרתי? לכאורה כאילו ביישתי אותו בפניה אבל לא באמת.
המשכנו בערב וניתחנו את האינטרקציה שהיתה איתו, ואז קפצנו לאינטרקציה בינינו, ואז.. נגמר.
הלכתי הביתה בתחושת פספוס. אבל עם סוג של אמונה מחדש באהבה.
צילמנו את הסרטון, השראתי שלווה על המשתתפים הדי לחוצים - והמשכנו ניקי ואני.. אכלנו צהרים, דיברנו קצת והסתבר לי שהיא מכירה לרעה את אומנות הפיתוי. התחלנו לשוחח על העניין וחשבתי לעצמי האם אני מושך לעצמי בחורות כאלו? בשלב מסוים אמרתי לה שבא לי סרט, האמת היא שפשוט לא התחשק לי לדבר יותר מדי. היא סגורה, ואני סגור יותר - אני מספק את האשליה של אדם משתף, פתוח שבפועל מדובר במעין נוהל אצלי: "לדבר על מה שלא חשוב ולהקשיב" - ככה מה שחשוב.. לא יהיה על פני השטח.
בסוף הלכנו לחוף הים, התחלנו ללכת בטיילת. חשבתי לעצמי אם אני בכלל רוצה איתה משהו או שאני סתם בעניין של להוכיח יכולת עצמית... לאחרונה אני לא ממש מבדיל בין השניים וזה ממש גרוע. אין לי כוח להשקיע ביחסים, כי אני לא רואה לכך תכלית! מה הטעם להכיר באמת אם כל מערכת יחסים סופה להיגמר או להחמיץ?
בשלב מסוים בחור מסוים התחיל איתה, בשיא החוצפה הוא עצר, שאל אותה שאלה, ואז נשאר לדבר איתה. אני חשבתי לעצמי מה האופציות שלי:
א. "לסמן אותה" - כלומר להפגין שהיא איתי ושלי ומעין "שמור מרחק", אבל זו פעולה של פחדן לדעתי.
ב. להפוך אותו לחבר - כלומר להתחיל לנהל איתו שיחה ולהרחיק אותה מעט עד שהוא יעלם.. אבל לא באמת רציתי לדבר.
ג. להתנתק - לתת לדברים להיות וזהו..
מפתיע, בחרתי להתנתק, נתתי לו לדבר איתה, אני בינתיים התבוננתי בים.. בני אדם יכולים להתבונן בים ובאש שעות. בשלב מסוים היא חזרה אליי. ואז הוא בא שוב.. הפעם לא באמת היתה לו סיבה להמשיך את השיחה אז הוא סתם ישב שם. שאלתי אותו: "הכל בסדר?" והוא אמר לי ש"הסתדרתי" ואיכשהו היא השתלבה בשיחה.. לא הבנתי מה בדיוק קורה פה, אבל רציתי לסיים את זה:
אני: "ניקי, הבחור מעוניין בך.."
ניקי: "מה פתאום? הוא סתם מנסה להגיע לאנשהו"
אני: "יש לו את כל הכלים להגיע לאיפה שהוא רוצה (אייפון), סמכי עליי, it takes one to know one, הוא מעוניין בך"
הבחור: "למה אתה מדבר באנגלית?"
אני: "מתנצל, כוחו של הרגל, אמרתי לה: צריך להיות אחד בשביל להבין אחד"
ואז הוא הלך... מעניין אותי לדעת למה... אם צדקתי אז מה הבעיה עם מה שאמרתי? ואם טעיתי אז מה הבעיה עם מה שאמרתי? לכאורה כאילו ביישתי אותו בפניה אבל לא באמת.
המשכנו בערב וניתחנו את האינטרקציה שהיתה איתו, ואז קפצנו לאינטרקציה בינינו, ואז.. נגמר.
הלכתי הביתה בתחושת פספוס. אבל עם סוג של אמונה מחדש באהבה.
