אני כותב מחברות על גבי מחברות כבר שנים: יעדים, לבטים, אכזבות, הצלחות, וכל דבר שעובר לי בראש בערך מגיע בשלב מסוים למחברת. אני גם מחבב במיוחד את מחברות moleskine - למי שלא התנסה, אני ממליץ בחום. הן יקרות אבל שוות את זה.
בשלב מסוים התחלתי לחלוק את הכתיבה לגוגל דוקס ומחברות. עכשיו אני יושב בעבודה ובמקרה תוך כדי סידור המיילים נתקלתי במשהו שכתבתי בשנת 2007, בדיוק בת הזוג, שניתן לתייג בתור האקסית המיתולוגית שלי, ואני נפרדנו. עברתי תקופה הזויה: התמקדתי בעבודה כדי לא להתמודד עם הכאב במהלך היום, בערב הייתי מבלה כמעט כל יום עם אנשים חדשים כדי לא להיקשר. התמקצעתי בלייצר קשרים - ידעתי ליצור פתיחות עם זרים ברגע וזנחתי את עניין שימור הקשר.
היום אני קורא את הדברים האלו ומנסה לסדר את המחשבות בראש… מצד אחד אני רואה איך ההתנהגות הזו הובילה אותי למקום בו אני היום עם בת זוגי, החברים והמשפחה - כלומר אני רואה את הקשר אליי ובכל זאת אני מרגיש שאני קורא על מישהו אחר - כל מה שכתבתי נראה לי פתאום קפריזות של ילד שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו. אני רוצה להגיד לבחור שכתב את הדברים אז שיצא מהסרט שהוא חי בו. אני מנסה להבין איך עם המשכורת של אז לא רק שסגרתי את החודש, גם טסתי לחופשות בחו"ל לפחות 5 פעמים בשנה, הייתי יוצא כמעט כל יום ומתפנק על כל מה שיש לחיים להציע בעוד שהיום… המשכנתא, השכירות ותכנון החתונה לא משאירים לי מרווח נשימה.
ניסיתי לראות את הדברים ברוח של מי שיקרא אותם בעוד כמה שנים: הדמות העתידית כבר מתורגלת ומתמודדת עם חוויות חדשות, שאיתן באות גם מחירים חדשים - והיא אומרת לי "צא מהסרט שאתה חי בו". אני חושב מתי תהיה נחת, ואם בכלל אני רוצה נחת או שאני נהנה מהמרדף של 'יותר מהכל!' - ברקע שיר ששמעתי עוד בימיי בתיכון.
