חיפה - תחושת בית

לאחרונה התחלתי לעבוד רוב השבוע בחיפה - העיר שאני מרגיש הרבה יותר שייך אליה מערים אחרות בהן אני נמצא. קראתי איפשהו שבחיפה היחס בין גברים לנשים הוא ממש לרעת הגברים - ואני חושב שאני מבין מאיפה זה נובע. מאד נוח להיות beta בחיפה - כלומר החיים הנוחים של עבודה בהייטק, להרוויח טוב, ולא ממש להתאמץ ביכולות רכות - כלומר תקשורת עם אנשים וכד'. כתוצאה מכך המון גברים שלא ממהרים לאתגר את עצמם בוחרים לגור בעיר הזו, בעוד שנשים מחפשות הזדמנויות לצאת מפה. אגב, המצב בקריות הוא שונה לחלוטין.

אני אוכל ארוחת בוקר במלון, מתבונן באנשים - שנראים חצי נוכחים, אולי כי בוקר ולא הספיקו להתעורר, ואולי מחוסר רצון להיות נוכחים. מסתכל על אחת המלצריות, היא מחייכת אליי ומביטה בי מבט עמוק --- מצאתי את עצמי שואל בנונשלנטיות: "את מחייכת כי את רוצה שאני אדבר איתך, או כי אמרו לך לחייך לאורחים?" - היא נבהלה לרגע, הוצאתי אותה מהאוטומט. היא הגיבה: "מה אתה עושה בחיים?" שהיא מסתכלת על המלון במעין תהייה למה אני נמצא במלון לבד באמצע שבוע. הבנתי שהיא מעוניינת לקדם עניינים, אבל וואלה, אני בזוגיות, אז די כיביתי את האש שהתחילה בשיחה. היא נשארה איתי עוד, הבינה שאני לא אעשה עוד צעד ואז הלכה.

אורנה יקירתי ביקרה אותי בחיפה. התרגזה עליי על זה שהיא חשבה שאני תמים והסתבר לה שאני לא -- כל כך נשי מצידה.. היא הבינה משהו לא נכון, וכמובן שאני אשם :)

החיים שלי קצת יצאו מאיזון, חסרים לי מפגשי גברים, או מקום שאני מרגיש שייך אליו באמת. אני מתחיל לאמץ מעין תחושת 'מועדון קרב' עם סינגל סרבינג פריינס..