שבוע שעבר התחלתי קורס ויפאסנה שאמור להימשך עשרה ימים. זו מעין משימה שסימנתי להגשים לפני כמה שנים - ותמיד דחיתי, כי לא פשוט למצוא עשרה ימים שאפשר להתנתק מהעולם. בעיקרון שהתחלתי את הקורס לא היתה לי איזו מטרה לעבוד עליה בקורס, איזשהו כאב שרציתי לפתור - החיים שלי די מסודרים: השתתפתי במירוץ הריצה הראשון שלי, סיימתי תואר שני- ועם סיום התואר, הודיעו לי שהתקבלתי לעבודה שרציתי., אני במערכת יחסים נהדרת - מה עוד אפשר לבקש?
בקורס הרגשתי שמיציתי את מה שאני יכול לקבל מהקורס תוך פחות מיום. נשארתי עוד יומיים כדי לוודא שהמצב אכן כך - ועזבתי בבוקר היום השלישי. סיפרתי לבת זוגי את החוויות, בסה"כ הקורס לא היה רע, פשוט איטי מדי ביחס לקצב שאני רגיל אליו --- ואז באה הפצצה מהצד שלה: היא רוצה להיפרד.
היא הסבירה לי שזה לא אני, זו היא (ברור!), אני מדהים והיא פשוט איכשהו לא מכילה את הקשר, מנסה לברוח מהבית על ידי כל מיני עיסוקים ולהרוס אותו על ידי כל מיני שטויות שהיא עושה. בעוד אני שומע את זה, אני פשוט לא מבין מה לעזאזל קורה פה! עד לפני כמה דקות הייתי בhigh מדהים מכל ההישגים של החודש האחרון ומחכה בקוצר רוח להתחיל מחדש - ופתאום.. נראה שהכל חסר משמעות, הקשר קדם לכל ההצלחות שהזכרתי ואני חושב שיש לו תרומה משמעותית לשאר הדברים. אם הקשר לא אמיתי - אז הדברים האחרים גם לא אמיתיים. זו תחושה נוראית לאבד משמעות לכל ההצלחות, הכשלונות, לשנה וחצי מהחיים.
בנוסף, תחושת הפגיעות - היא היחידה שנתתי לה להתקרב אליי כל כך, שאי פעם הכירה את המשפחה שלי, שהסברתי לה בפרטים את כל הפחדים שלי, והיא אפילו לא מוכנה לבדוק למה היא רוצה לפרק את הקשר, היא פשוט יוצאת ממנו בתחושה שהיא יכולה להשיג אותי מחדש שתחליט: מה שעצוב, נכון לעכשיו, כיוון שאני בתקופת ביניים ובלי מטרה להתמקד בה, היא צודקת! היא יכולה להשיג אותי מחדש, רק כדי שאפסיק לטחון בראש את כל הדברים שהביאו אותי למצב הזה.
אני ניתחתי את זה מכל כיוון אפשרי, והגעתי למסקנה שאני לא באמת רוצה להיות איתה - היא עדיין ילדותית ונתונה להשפעה כמו שהיתה לפני שהתחיל הקשר. התחלתי את הקשר אחרי שנים של היכרות כי הרגשתי שהיא התבגרה, שהיא בעלת דעה אישית - שהיא כבר לא צריכה את המסגרת שתגיד לה מה "להיות" - טעיתי! היא פשוט החליפה מסגרות "ממוסדות" במסגרות "חברתיות". הכאב הוא לא שהיא לא איתי, אלא שהיא לא רוצה אותי, אחרי שחשפתי את עצמי בכל כך הרבה רמות - קיבלתי דחיה נוראית - ואני שוב חוזר לפחד העתיק של "אני מיותר".
עכשיו אני מתאבל על שנה וחצי, מרכיב בסיס חדש להצלחות שלי.. ההצלחות הן שלי, אז הגורם להם הוא אני, ולא "אנחנו" - קל להגיד, קשה יותר להאמין.
מוזר לי שבמהלך החודש האחרון חשבתי לא פעם לסיים את הקשר מהצד שלי: אני כבר די הרבה זמן לא באמת נהנה לדבר איתה. היא זלזלה בזמן שלי, בהשקעה שלי.. במקום לקיים שיחות לא נוחות היא תמיד בורחת לטיולים שלה בדרום אמריקה - אלו שחשבתי שגרמו לה להתבגר והתבדתי. אני מובטל בימינו ולכן מאד זמין, אולי זמין מדי בשביל לעשות מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה - גבר צריך להיות זמין פחות כדי שאשה תעריך אותו.. אני יודע את זה, ובכל זאת איכשהו לא יישמתי את זה. אני הבלגתי על כל הדפקטים שלה בניהול הבית בטענה שלי יש יותר זמן, אז זה בסדר שאני אתעסק בדברים האלו - אחר כך כבר נסתדר.
בזמנו כתבתי שהשקעה = אהבה, ונראה לי שהקשר הזה הוכיח שחוסר השקעה = חוסר אהבה. אני השקעתי את נשמתי בקשר הזה, ולאחרונה לא קיבלתי שום השקעה מהצד השני - והצדקתי את זה בכל מיני תירוצים (בדיעבד, עלובים), בעיקר כי אני השקעתי ולכן אני אהבתי. אנחנו פועלים בצורה מוזרה, אוהבים מה שאנחנו משקיעים בו, ולא אוהבים מה שאנחנו לא משקיעים בו - לא מפתיע שיש כל כך הרבה אהבות נכזבות, הרי בדרך כלל מדובר במקרים בהם הצד המשקיע לא מבין מה הוא עושה לא בסדר, והצד שלא משקיע, לא מבין למה הוא צריך להשקיע.
כעת אני נמצא במצב אבסורד - אני יכול להיות איתה (לא כקשר זוגי, אבל אנחנו מדברים), אבל שאני איתה, אני מבין כמה השקעה הלכה לטמיון.. אני רוצה שהיא תרצה אותי, ולא רק באיך שהגוף שלה מתנהג, אלא גם באיך שהראש שלה עובד - וזה לא קורה, כי זה לא שם.
במושגי מנהל עסקים: קשה לזנוח שנה וחצי של עבודה עם עלויות כה גבוהות -לא חשוב כמה הפסדת. תמיד יש את הדילמה בראש: "אולי אם אני אשקיע עוד קצת, זה יצליח ואז אני ארוויח" - מדהים שלא חשוב כמה לומדים לעבוד בצורה רציונלית ולהזניח sunk costs, בפועל, הרגש מנצח.
לסיום, באוירה צינית משהו:
