אבל די ליבבות, הגיע זמן לפעול.. אני מרגיש לבד, מכל כיוון.. אז איך פותרים את זה? בדרך כלל שאני מרגיש תקוע אני מנסה לפשפש קצת בהסטוריה ולמצוא תקופה של צמיחה. בין אם מדובר בביקור בחיפה, פגישה עם חברים או משהו אחר. לא ברורה הסיבה, אבל שום דבר מהכלים הרגילים שהייתי משתמש בהם לא נראה הכלי הנכון למקרה שאני חווה. אז חשבתי לסייע בסדנת הומניקשיין
- הרי המקום הזה קיים כדי לתת לאנשים כלים להתגבר על מצבים שהם לא מעוניינים להיות בהם בין השאר.
התקשרתי לשאול מתי הסיוע הקרוב, נרשמתי לסייע, פלירטטתי קצת עם האחראית על רישום המסייעים... קבענו שאני חייב לה קפה. הגעתי לסייע... אחרי חמש שנים שרגלי לא דרכה במקום - לא מתוך בעיה לא פתורה עם המקום - סתם מחוסר זמן ו/או עניין. הרגשתי שמיציתי. ועתה.. אנשים התחלפו להם למצב שאני לא מכיר אף אחד. כולם בחברותא, מתחבקים, בבדיחות הפנימיות שלהם, בראשי תיבות שלהם, ואני מרגיש מנותק... איך בדיוק המקום הזה אמור לעזור לי לפתור את התקיעות שלי?!
בסדנה, תפקיד המסייע, באופן לא מפתיע, הוא לסייע למשתתף לעבור את התהליך. בתהליך הפשוט של הרכבת חלקים, אני זוכר שפעם אחרונה שסייעתי הרגשתי שהתהליך הזה מיותר כי כל משתתף שעבדתי איתו סיים אותו בשניות. חשבתי שהתהליך פשוט מדי. עתה מצאתי עצמי עובד עם משתתפת אחת כמה דקות, והיא לא הבינה אותי! היא היתה תקועה, והבנתי שהתקיעות שלי מושלכת החוצה ואני לא מבטא את עצמי טוב מספיק. גם אני עברתי תהליך משל עצמי!
ביום שישי, בתהליך הארוך ביותר בסדנה, בו כל משתתף בוחר מסייע אישי, בחרה בי מישהי שלא הבינה אותי, לא הבינה את התהליך, ורק חפרה לעצמה בבעיות הפנימיות שלה.. באופן אבסורדי ניסיתי לחשוב מתי פעם אחרונה שאני הקשבתי לסביבה ולא חפרתי לעצמי עם הבעיות שלי? אני לכאורה חי את החיים של כולם, אבל ברגע שזה מגיע אליי אני מתעסק בשיט שלי במקום לנסות להבין מה אני רוצה.. אפילו הבלוג הזה התחיל כמסע חיפוש קשר ועתה הפך למעין יומן כיבוש נשים.. מה קרה לי?!
בין הפסקות הסיוע, הספקתי להתחיל עם שירן. בתוך הסדנה יש קטעים עם מוזיקה, ומצאתי את עצמי 'מתחיל עם עדי' בלי מילים, פשוט חיבוק אינטימי תוך כדי שיר.. כמה שקירבתי אותה אליה לא הספיק לה והיא תמיד התקרבה עוד יותר. אבל שתי הבתחלות היו סתמיות! סתם להוכיח יכולת. הייתי במצב של כאב והיה חשוב לי מבחינת אגו להוכיח שאני מסוגל - אבל פנימית התפרקתי! כן, זה נתן לי מעין פלסטר נחמד להרגיש 'חזק'.. איזה מגניב שאני יכול לבחור בין שתי בחורות.. אבל ידעתי שבשניה שהן לא תהיינה, אני שוב אתפרק!
אחרי הסדנה נסעתי לפ'יית, ויצאנו לנמל תל אביב - עם ארבע חברות נוספות שלה. אני וחמש בחורות נכנסים למועדון - הרגשתי איך הריקנות אוכלת אותי מבפנים. יש בחורה אחת מכל החברות שלה שראיתי בה סוג של עומק, סוג של כאב שמניע אותה.. השאר - כאילו בנות החושך, אין כלום בפנים. עניין אותי לדעת אם בכלל הן רואות אותי, ואם כן, מה הן רואות בי.
נתקלנו בכמה גברים שהתחילו עם פ'יית בעבר, היה משעשע. אחד מהם התעקש שאני אתחיל עם בחורות. אבל לא ראיתי אף אחת שעניין אותי במיוחד להתחיל איתה. לא מתוך סינון או פחד, פשוט כבר "סגרתי את היומית" שלי, ומועדון לא ממש הסצנה שלי. אבל כדי לשעשע אותו גם כן התחלתי עם מישהי.. אחרי שלא שמעתי מה היא אמרה פשוט המשכתי הלאה.
ואז ראיתי משהו שלא אהבתי.. בחור אחד, שאפילו היה בקבוצה שלנו לפני כן, התחיל עם איזו בחורה, אבל הבחורה לא באמת היתה נוכחת. היא היתה שיכורה לחלוטין, על סף איבוד הכרה! הורידה נעליים, ובקושי עומדת, נשענת על הבחור שמתחיל איתה ומתנגדת לנסיונות שלו לנשק אותה. בנקודת זמן מסוימת הוא עזב אותה, אז ניגשתי אליה ואמרתי לה: "בואי איתי, נצא החוצה לשאוף אויר", היא באה מיד, עצרה כמה פעמים בדרך, חשבתי שהיא רוצה להקיא אבל זה לא היה זה.. "למה אתה כל כך מיוחד?" היא רצתה להתמזמז, אוקיי.. התמזמזנו כמה שניות, ואז אמרתי לה "בואי נצא החוצה, יותר נעים שם"
בסופו של דבר, אחרי דרך מאד ארוכה, הצלחנו לצאת החוצה, חשבתי לנצל את ההזדמנות לעשן סיגריה אבל... היא לפתע התחילה לבכות שהיא רוצה למות ובאמת ניסתה לקפוץ מהגשר בין הנמל לתחנת כוח. נאלצתי להושיב אותה פיזית על הרצפה, בידיעה שהיא לא ממש במצב לקום בלי עזרה.
היא התחילה לברבר משהו על זה שכולם שונאים אותה, שהיא זונה ושאני צריך לעזור לה למות.. אחרי כמה דקות של בירבורים הבנתי שאני בבעיה! הוצאתי אותה החוצה כדי שתנשום אויר צח ושתרד לה השכרות לאט לאט - ואז היא תוכל לחזור פנימה למועדון או ללכת הביתה או מה שבא לה. לא חשבתי שאני אצטרך להיות בייביסיטר שאני בחוץ איתה! ביקשתי ממנה שתצטרף אליי לקפה במקס ברנר, אבל בנקודה זו כבר איבדתי אותה - היא היתה מעולפת חלקית ולא שמעה מה אני מדבר בכלל.
"ויקטוריה! מה את רוצה לעשות מותק? להזמין לך מונית הביתה? את רוצה שאני אביא לך קפה?" ואין תגובה... פאק! טוב, הדלקתי סיגריה.. בנסיון להבין מה אני עושה עכשיו.. איך שהדלקתי סיגריה היא אמרה: "שב ליידי"
"אז בואי נלך לבית קפה פה, אני אקח אותך.. למה שנשב על הרצפה?"
"שב פה! לא רוצה בית קפה! אני רוצה למות"
התיישבתי ליידה, והיא נשענה עליי, סגרתי לה את הרגליים --- בחרה יום להיות בשמלה.
"אני רוצה בסך הכל משפחה שתאהב אותי, שתקבל אותי.. אין לי אף אחד! כולם שונאים אותי! כולם זרקו אותי!" - מה שמוזר הוא שהיא היתה במיקוד מלא שהיא אמרה את זה, הסתכלה לי בעיניים, השפעת האלכוהול החלה לפוג.
"מותק, אני איתך.. חבקי אותי, הישעני עליי ונשב פה.."
שחרור התקיעות
חשבתי מה הסיכוי שפ'יית תצא החוצה --- והבנתי שזה די לא סביר.. אני בעצם תקוע בסיטואציה הזו, והבנתי שהיא בעצם מהווה עבורי מעין המשך תהליך שחרור התקיעות שלי. היא שופכת עליי את השיט שלה - ואני לא באמת רציתי לשמוע אותו, סתם רציתי לעזור. אז התחלתי לשפוך את השיט שלי - בצורה שאני לא חשבתי שאני מסוגל לבטא לאדם אחר:
"תקשיבי, את במצב מעולה! בחור זר עזר לך במועדון..
אני נעלמתי לשעתיים כבר ואף אחד לא חשב איפה אני! אני בעצם לא קיים! לא נספר, לא נחשב, אני כלום! דיברתי עם לפחות 20 אנשים במועדון - ואף אחד לא שם לב בכלל שיצאתי!
למדתי לחיות עם זה, למדתי אפילו להעריך את הפרטיות האפשרית שמתלווה לאנונימיות כזו.. אבל זה כואב! זה פאקינג כואב! איך זה שאני בוחן איך כל אחד מרגיש ליידי ואף אחד לא חושב בכלל איך אני מרגיש ליידו?! ואם כבר סופרים אותי מתישהו - זה כדי להשיג משהו ש'יש לי', אפילו עכשיו בתוך המועדון: בחורים דיברו איתי במועדון כי הם מעוניינים בפ'יית.."
היא נישקה אותי, אחרי כמה שניות עצרתי אותה.. לא רציתי להזדיין, להתמזמז, להתנשק או שום צורה של הבעת משיכה! רציתי שתהיה איתי רגע אינטימית - חלקתי איתה את הכאב שלי, ולא רציתי שתברח ממנו על ידי סקס, רציתי שתחוש אותו איתי לרגע. ואז.........
תמיד יש את התחושה הזו ש"לי יותר מהשאר", אבל נראה לי שמה שקרה זו מעין קבלה לכך שבמקרה הספציפי הזה - באמת כואב לי יותר מהשאר. ויקטוריה לא יכלה להכיל את הכאב שלי אפילו לכמה שניות. היא התחילה לצבוט אותי, לנשוך אותי, הזזתי אותה בכוח ממני. ניסיתי לקום אבל היא התיישבה עליי ולא הפסיקה לנשוך אותי ולשרוט אותי. הייתי צריך לתפוס אותה בשתי הידיים ולהצמיד לה את הראש לרצפה שתפסיק. היא התחילה לצעוק עליי, לצרוח.. וכל הרחוב מסתכל על הסצנה הזו - ואני מסמל לאנשים לעשות משהו - ואף אחד לא עושה כלום.. שוב, אני לא נספר!
אחרי כמה דקות של שריטות, נשיכות וכו'.. המשטרה הגיעה - לפחות מישהו מתייחס! באו לעזור לה כמובן, כי הסטראוטיפ אומר שהגבר תוקפני. שעזרו לה לקום והיא התחילה לתקוף גם אותם - הבינו שהיא הבעיה, שמו לה אזיקים והובילו אותה לניידת. הדלקתי סיגריה, נכנסתי למועדון, חיפשתי את פ'יית, בדרך כולם שמו לב לקיומי! מצאתי את פ'יית - אמרתי לה: "הביתה, עכשיו!", היא ראתה את המצב הרגשי והפיזי שלי (חולצה מלאה דם מהשריטות שלה) ופשוט הלכנו.
סיכום
הפוסט הזה לא כל כך ברור - אפילו לי.. התחלתי עם בחורות, בלי רצון שיצא מזה משהו.
הצלתי עוד בחורה שלא ביקשה את זה ברזומה שלי. אני מרגיש ריק יותר ממה שהייתי לפני כן - לפחות יצא קצת שיט ממני. גם כן נחמה!
