עקיצה ב20 שניות

היום יצאתי לתרגל עם תומר, אחרי המון זמן שלא תרגלתי להתחיל עם בחורות. נכון, תמיד יש את השיחות השוטפות עם בחורות שהן חברות של חברות של חברות.. אבל כבר המון זמן לא התחלתי לדבר עם בחורה זרה ברחוב - שכחתי כמה אני אוהב את זה! ההשתטות, תחושת ההישג - ממש התגעגעתי לזה מסתבר.

כהרגלו בקודש, תומר הסביר מה התרגיל להיום: "אנחנו עובדים בגישה ישירה, במטרה לחדור.. לא במטרה לקבל דחיה, לא במטרה לתרגל פתיחה, אלא לפרוץ את האוטומט.." - אני חשבתי בהתחלה, כרגיל... גישה אותנטית, מקורית, בלי משחקים, פשוט לפנות ולשפוך את מה שיושב לי בלב בזמן אמת - אבל לא! זה היה הרבה יותר אקסטרים, זה זה - רק יותר מהיר, צריך להפגין הרבה יותר נוכחות, לדבר הרבה יותר, ביותר עוצמה - בקיצור, להיות יותר גבר!

תומר הדגים על בחורה, אני גם הפגנתי את היכולת שלי - ואז ראינו מישהו שאני מכיר, אז היינו צריכים לזוז.. בדרך שהלכנו ברגל באבן גבירול, עצרנו ברמזור כדי לעבור צד, ותומר אמר לי להסתכל עם בא לי על הבחורה שעל האופנוע..

3,2,1 - go!

אמרתי לו שנראה לי שאין מצב להספיק ברמזור ירוק להוציא טלפון - אפילו לא הספקתי להסתכל עליה ואז תומר התחיל, באמצע מעבר החציה, שאנשים עוברים, המכוניות מחכות לרמזור שלהם, היא על אופנוע, לבושה בקסדה, אז לא ראו את כל הפנים, אבל הגוף היה מדהים...

תומר: "אני רוצה את הטלפון שלך.. רגע, אל תגיבי מהאוטומט! אני בדרך כלל לא עושה את זה ככה.. פשוט אני קצת לחוץ בזמן, וברור שגם את (מסתכל על הרמזור ומצביע על העובדה שהיא על אופנוע בדרך לאנשהו).. בדרך כלל זה השלב שהיינו שואלים את כל שאלות הג'דייט - אז סמכי עליי, עברתי.. שניה אני אוציא את הטלפון - יאללה אני רושם.."

והיא פשוט נתנה את המספר!

תוך כדי שהוא מדבר כולם במכוניות מסתכלים עליו בהלם מוחלט - איך הוא מעז לעשות את זה!? והוא בשלו.. אני מסתכל על הבחורה - מרשימה ביותר! אני בהלם מאיך שהוא מדבר איתה.. והיא מקשיבה - הוא פשוט הביא אותה לנוכחות מוחלטת ברגע איתו, היא שכחה שהיא ברמזור, על האופנוע, בדרך לאנשהו..

הרמזור הספיק להתחלף לאדום, המכוניות צופרות, היא עומדת שהרמזור שלה ירוק - ותומר רושם את המספר. שואל אותה מה השם - ושומר את המספר.. כל הסצנה לקחה 20 שניות! (בכל זאת - כמה זמן יש להולכי רגל רמזור ירוק?) נראה שאיכשהו הזמן התמתח כדי להכיל את כל הסצנה הזו.

אני נשארתי כל שארית הפגישה שלנו בהלם - פשוט חוויה לספר..

תומר - תותח!

אני ומערכות היחסים בחיי - ביקור מחדש..

לפני שאני מתחיל לחפור - סתם כאנקדוטה: יפה לתרגם את המילה revisited לעברית - ביקור מחדש. לפני המון זמן כתבתי פוסט יפה שמתאר את מערכת היחסים שלי עם הגברים בחיי, בעצם האנשים שהשפיעו על חיי והפכו אותי לגבר שאני היום.

היום אני כבר פחות בפיק-אפ, אבל עדיין יש המון גברים בחיי: הבוס, הקולגות, החברים ללימודים, החברים בחיים הפרטיים, החברים של בת זוגי. עקב כך שהלימודים מתחילים לקבל פחות פן לימודי מקצועי ויותר פן מאתגר אני פתאום מתחיל לגלות כל מיני תכונות שחסרות לי במערכות יחסים עם גברים - אני מניח שהתכונות חסרות לי במערכות יחסים בכלל, אבל עם גברים פשוט נורא קל להבחין בחוסרן.

קודמתי בעבודה לפני שלושה חודשים, לתפקיד רוחבי שדורש ממני לתקשר עם המון אנשים כל יום במקום לשבת מול מחשב עשר שעות ביום. התפקיד כשלעצמו לא מאתגר במיוחד - אני טוב בתקשורת עם אנשים, במיוחד עם אנשים שרוצים ממני משהו - אנשים באים עם בקשה, אני פותר להם את הבעיה והם מרוצים ממני. נשאלת השאלה: האם הם זוכרים אותי לטובה? האם הם בכלל זוכרים אותי? הבחנתי בתופעה מעניינת שבנות שפונות אליי בדרך כלל יכתבו על הפניה מכתב תודה לבוס שלי - גברים לא עושים את זה, למה?

הבוס שלי, שעקב הקידום שלי נהיה פחות הבוס שלי ויותר יועץ שלי - פונה אליי בעשרות הצעות ייעול ביום, ועכשיו אני, פתאום מרגיש תחושת אי-נעימות לדחות רעיונות שלו - בסופו של דבר, תודות לו קודמתי. יחד עם זאת, מדובר בעבודה שלי, ואני חי אותה כבר שלושה חודשים, אז מי הוא שיגיד לי מה טוב לי? אני לא מפגין מספיק אסרטיביות בעניין.. איכשהו נראה שהרצון שלי נבלע בין כל הצרכים של אחרים ממני. אני איכשהו עדיין מצליח לצאת מהעבודה מוקדם, ולהשקיע בעצמי מחוץ לעבודה.

בלימודים איכשהו השלכתי את הדמות שלי בעבודה לאותו תפקיד בלימודים, מעין "אני שם כדי לפתור בעיות של אחרים, אבל לא של עצמי" - אבל רגע, גם אני סטודנט בדיוק כמו האחרים במסלול, אני לא סיימתי את התואר. גם פה חסרה האסרטיביות הזו - למזלי, בלימודים אני מוצא את עצמי מתייעץ עם אחרים גם כן, שמעירים לי שאני לא אסרטיבי מספיק, או שאני לא משקיע מספיק, ופשוט דואגים לשמור שתהיה לי מודעות גבוהה להתנהגות שלי.

ובזוגיות? איפשהו גם שם נתתי לעצמי להפוך למעין "פותר בעיות מדופלם" - כאילו שאין לי משלי.

יש איזו נקודה שקשה לי להתמקד בה - אולי אני בורח ממנה - יש לי מאות חברים ברחבי העולם, ואיכשהו לאחרונה אני מרגיש שאין לי כוח אליהם, אבל אלו חברים שלי - איך זה יכול להיות שאני לא רוצה להיות עם אנשים שאני מחשיב כחברים? חשבתי המון על המושג של חברות לאחרונה, מה זה להיות חבר שלי.. אני צובר חברים בשפע, ומרגיש בודד יותר..

שגרתי לבד בחיפה, בחיי ההוללות - הייתי חי בסגנון מועדון קרב: חברים חד פעמיים - יוצאים, מבלים, מכירים, וזורקים אחרי שימוש של שבוע - בנות, בנים - כולם היו אצלי אותו דבר, ולהכיר כמה שיותר.. כאילו אני נמדד בכמות החברים שיש לי בפייסבוק. הייתי נוסע לחו"ל ומכיר חמישים אנשים שונים בשבוע. אבל יש הבדל בין תחילת קשר להמשכו!

בתחילת הקשר סגנון היחסים הוא "show me yours and I'll show you mine" - כלומר תבדר אותי ואני אבדר אותך.. איפשהו במהלך העניינים, כיוון ששכחתי מה זה חברות לטווח ארוך, שכחתי שהעניין הזה צריך להפסיק מתישהו.. והמשכתי לבדר.. עד שנמאס לי להיות ליד החברים האלו - כי כמה אפשר לבדר כבר? נמאס ממבחן הדיוטי פרי (עליו אני אעשה פוסט בנפרד) - אני רוצה חברות בה אני יכול להיות עצמי.

אז התחלתי להיות עצמי - לא בידור להמונים, כבר לא מכיר אנשים על ימין ועל שמאל - באופן מפתיע, החברים נשארו, אפילו רצו להיות ליידי יותר, כאילו פתאום גילו צד חדש בי - אבל זה היה פספוס, כי חלקם ראו בזה פשוט סוג אחר של בידור - שהתמדתי ב"להיות עצמי" - חלק נעלמו.. אבל חלק נשארו! מסתבר שיש לי חברים אמיתיים.

פסטיבל פשוט - הפעם עם בת זוג

בעצם הרומן שלי עם שפת החיזור התחיל הרבה לפני הבלוג, שהכרתי את תומר בפסטיבל פשוט לפני יותר משנתיים. פסטיבל פשוט הוא פסטיבל בו יש לכל אחד את הזכות להיות בעירום. יש סדנאות מדליקות - תומר העביר סדנה שנקראת "משחק החיזור", ואני השתתפתי. עברתי מעין חוויה אישית אינטנסיבית במיוחד בפסטיבל לפני שנתיים.

הפסטיבל לפני שנתיים

דאגתי לבנות את האוהל שלי רחוק מכל "שכונת אוהלים", ליד עמותת הנודיסטים - שהיו סנובים ולא התערבבו עם אף אחד - גם אני לא רציתי להתערבב עם אף אחד. החוויה של להיות עירום היתה לי קשה מאד - הבגדים שלי הם הייצוג שלי, הם עושים את זה טוב יותר מהגוף שלי שאז הייתי עוד פחות מרוצה ממנו. איך בכלל אפשר לחשוב על לגשת לבחורה ערום לחלוטין, שהכרס בולטת, ואין איזו חולצה מכופתרת ממותג ידוע שתפצה על זה? היה לי קשה מאד.

בסדנה של תומר הייתי צריך לדבר עם בחורות שאני עירום, ומולי הן עומדות עירומות גם כן. הבנתי שכולם - כולם! - סובלים מבעיות עם הגוף שלהם, אבל כמובן שבעיניי הבעיות שלי הכי רציניות. איכשהו הצלחתי לתקשר, למרות שלא באמת הייתי נוכח בשיחה, חשבתי יותר מה הן חושבות עליי - איך הן מסתכלות עליי.. אז יצאו לי מילים מהפה, ואז תומר עבר ליידי ואמר שהמבט שלי מפחיד ומדכא --- ברור שהוא מדכא, כנס לי לראש ותראה מה אני חושב, נראה אותך לא מדוכא!

איכשהו יצאתי מכל הפסטיבל בשלום, עם המון מודעות לגוף שלי ולשיפורים הנדרשים - ובאמת לקחתי את העבודה הזו ברצינות, ושיפרתי המון דברים. מומלץ בחום לכל אדם לחוות את הפסטיבל - גם בלי הסדנאות - מדובר בחוויה מאד עוצמתית - להתמודד עם הגוף.

הפסטיבל שבוע שעבר

בת זוגי המדהימה החליטה שהיא רוצה ללכת לפסטיבל שוב. היא כבר היתה שם, אבל הפעם זה שונה, היא מגיעה עם בן זוג. יש הבדלים מהותיים ביני לבינה בחווית הפסטיבל הקודמת - אני התבודדתי, התביישתי.. היא היתה מרכז העניינים, נראית מצוין ובוחרת עם מי היא רוצה לבלות את הערב. כיוון שהיא רצתה ללכת במקור, החלטתי ללכת הפעם בסגנון שלה - הפסטיבל היותר חברתי ופחות אישי.

הקמנו את האוהל שלנו באחת השכונות, וכבר כולם מכירים אותה ומדברים כאילו מדובר בחברים ישנים. אותי כמובן, אף אחד לא הכיר. היא הציגה לי כמה מהאנשים, הייתי בשקט רוב הזמן - חצי מבחירה. בערב הראשון הערתי לה שמפריע לי שגברים אחרים נוגעים בה - היא שאלה: "אז מה לעשות עם זה? שאף אחד לא יגע בי בכלל?" ואני כבר מתורגל היטב בעניינים כאלו: "אני לא רוצה להתחיל לדבר על מקרים - את יודעת מי נוגע ולמה הוא נוגע - תפעילי את שיקול הדעת ותחליטי אם זה מפריע או לא". 

ביום חמישי עזבנו את הפסטיבל לחתונה שהוזמנו אליה, בדרך לחתונה התחלתי עם חברה של הכלה - ניקה - בת זוגי זרמה עם הרעיון ומסתבר בדיעבד שזה אפילו די הדליק אותה. אני כל הזמן התייעצתי איתה לגבי לאה, האם יהיה לנו כיף איתה? איך כדאי שנהיה איתה? פתאום כל עניין השלשות הפך ראלי למדי - בת זוגי מרגישה בטוחה מספיק שאני אחזור להיות איתה - אז לא מפריע לה, ואפילו מדליק אותה שנבלה יחד עם אחרות. כמובן שהיא דאגה להבהיר כמו בחורה טובה: "אני שומרת לעצמי את הזכות להתעצבן כאילו לא אמרתי שזה מדליק אותי".

חזרנו לפסטיבל, הפעם עם איזה טעם חדש - לחפש בחורה לשלשה.. התחלנו לברור את האפשרויות, משום מה לא מצאנו מישהי שחשבנו עליה, כנראה שעזבה באמצע. באופן מוזר למדי, למרות שלא ממש ניהלתי שיחה עם אנשים אחרים - נקשרתי לשכנים שלי, אכלנו בבוקר, שרנו, כאילו אילצו אותנו להתחבר, גם אם אני לא רוצה לדבר איתם.

סיכום

עברתי שוב את החוויה של להיות עירום, להתמודד עם הגוף שלי, הפעם עם בת זוג - מדהים כמה זה מקל את החוויה, פתאום אין את הלחץ החברתי הזה להשיג מישהי, להוכיח שאני "גבר גבר". ההתמודדות עם הגוף עדיין קשה, אבל בכמה רמות פחות מפעם קודמת. כנראה שאני כבר מקבל את הגוף שלי יותר. ושנה הבאה אני אגיע לפסטיבל מקבל עוד יותר..